בתור ילד אחד הנושאים שלמדתי בבית הספר היה חשיבה יצירתית. הביאו אלינו מורים ממכון שנקרא ברנקו-וייס ללמד אותנו איך לפתור בעיות בצורה יצירתית יותר. לדעתי זה לא עבד ובאיחור של 20 שנה נראה לי שהגיע הזמן לספר למה.

1. איך לא ללמד יצירתיות

הדעה הרווחת לגבי חשיבה יצירתית, שגם באה לידי ביטוי בשיטת העבודה של אותו מכון לעידוד יצירתיות וכנראה בתוכניות לימודים רבות אומרת ש״ניתן לטפח ולפתח את החשיבה היצירתית על ידי יצירת אקלים חופשי מביקורת ושיפוטיות (לפחות בחלק מהזמן)״.

במלים אחרות כדי ללמד יצירתיות עלינו לחלק את העולם לשניים: העולם הרגיל והעולם היצירתי. בעולם הרגיל כולנו ביקורתיים ושיפוטיים ומחלקים ציונים לתלמידים על זה שהם מצליחים לשנן את החומר.  בעולם היצירתי אנו נאפשר לתלמידים להביע דעות מטופשות בלי למתוח ביקורת ואז אם מספיק רעיונות ייזרקו לחלל האוויר בטח חלק מהם יהיו שווים משהו.

הנה עוד כמה ציטוטים מתוך אותו הטקסט, ואני גם ממליץ ללכת לקרוא אותו במלואו:

״חשיבה יצירתית מבוססת על מהלכי חשיבה המובילים לפתרון בעיות יצירתי.״

״כיוון שחשיבה יצירתית מאופיינת בשטף, במקוריות ובגמישות רעיונית, גישה נוספת לחינוך לחשיבה יצירתית מקנה מיומנויות וכלי חשיבה המגבירים ומעודדים העלאת כמות רבה ומגוון אפשרויות לסיטואציה מסוימת.״

2. למה זה לא עובד

הדעה הרווחת לפיה אנשים לא מספיק יצירתיים ולכן צריך ללמד אותם חשיבה יצירתית מקורה בטעות. האמת היא שמה שחסר לנו הוא לא יצירתיות אלא התמדה.

אין שום תהליך יצירתי שאני מסוגל לעשות שיביא אותי לכתוב שיר כמו שבוב דילן כותב.

אין שום מהלך יצירתי גאוני שיביא אותי להמציא את המכשירים שסטיב ג׳ובס המציא.

לא משנה כמה זמן אשב ואחשוב ואעלה רעיונות, לא אצליח להמציא את הרשת החברתית הבאה כמו שמארק צוקרברג המציא.

וזה לא (רק) בגלל שאני לא חכם כמו האנשים האלה, אלא שכשאנחנו מסתכלים על ההצלחות האדירות האלה אנחנו שוכחים את הכשלונות לאורך הדרך ואת ההתמדה שנדרשה כבסיס לתהליך היצירתי.

הדיסק הראשון של דילן יוצא ב 1962 ומאז הוא ממשיך לנגן ולהקליט עד היום כבר 54 שנים. מי שרוצה להיות מוזיקאי מצליח, עדיף לו לנגן ולהקליט 50 שנה מאשר לשבת בבית ולחשוב באופן יצירתי על שירים. סיכויי ההצלחה בדרך הראשונה גדולים לאין שעור.

ואגב הרבה יותר קל ללמד התמדה מאשר ללמד יצירתיות. התמדה אפשר לתרגל שוב ושוב עד שזה מצליח.

3. איך ללמד התמדה

והנה אנו מגיעים לשורש העניין: בתי הספר בארץ מתוכננים לתגמל על אי-התמדה:

זה לא משנה אם ישבת 10 שעות או חצי שעה על שעורי הבית, מה שחשוב שהגעת עם כל התשובות.

זה לא משנה אם למדת למבחן שבוע או שעה. אף אחד ממילא לא יודע כמה זמן למדת. אנחנו כן מסתכלים על כמה קיבלת.

חיפוש הנושא בגוגל הביא אותי לסיכום עבודה קבוצתית עם נוער בסיכון שנוגעת בדיוק בנושא זה ומחפשת לצמצם נשירה דרך לימוד התמדה. הנה קטע מתוך ״מסגרת הטיפול״ מעבודה זו:

״הנערים מגיעים לקבוצה אחת לשבוע, למפגש בן חמישים דקות. נערים שמתמידים ובאים לשלושה מפגשים ברציפות, זכאים לצאת למפגש הרביעי לפעילות כגון יציאה לסרט, קארטינג, באולינג, סנוקר ועוד. הפעילות נקבעת לפי בחירת רוב המשתתפים. נערים שמתמידים במשך שנה, ומידת החיסורים שלהם אינה עולה על % 20 מהנוכחות, זכאים לצאת לטיול של שלושה ימים באילת״

עצוב להשוות את התיאור הזה ללימוד רגיל בבית הספר או ללימודי חשיבה יצירתית. מדובר בתוכנית רב-שנתית כלומר תלמידים מגיעים למפגשים אלו מכיתה ז עד יב, מפגשים שלכאורה לא מלמדים בהם חומר חדש אלא ״רק״ מתרגלים התמדה. התרגול עצמו נעשה דרך משחק ושיחה. מי שלא מצליח במפגש מסוים ינסה שוב במפגש הבא, וכך לאורך 6 שנים.

 

4. סיכום: התמדה ויצירתיות

לפני 20 שנה בערך מדריכים ממכון ברנקו-וייס הגיעו לבית הספר ללמד אותי יצירתיות, אבל זה לא עבד. היום אני יודע שלאף אחד מאתנו הילדים לא היתה חסרה יצירתיות.

אני רואה בכל יום את היצירתיות של אנשים מסביבי ושל תלמידים שלי. אין מחסור בחשיבה יצירתית וברעיונות טובים. לכולנו יש המון מהם.

אבל השיח המקובל על חשיבה יצירתית מאוד מזיק: הקושי הוא לא להעלות רעיונות יצירתיים באקלים חופשי מביקורת אלא דווקא בגלל שהאקלים בעולם האמיתי הוא קשה וביקורתי, דווקא בגלל שהרעיונות שלכם יהיו גרועים בהתחלה ודווקא בגלל שהדרך לבנות דברים גדולים מתחילה ברעיון גרוע שמשתפר עם הזמן- דווקא בגלל כל אלו אין כמעט ערך בללמד חשיבה יצירתית בוואקום ולתגמל באופן מיידי על רעיונות טובים.

ברגע שנקבל את זה שהעולם לא מחכה לרעיון הגדול הבא שלנו, יהיה יותר קל להתחיל לדחוף בעצמנו רעיונות יצירתיים ולהתמיד בהם, גם כשהתגמול לא נראה באופק. זוהי היצירתיות האמיתית.