מהפכת המידע ששינתה וממשיכה לשנות את העולם משפיעה על עתיד התעסוקה ואופן החיים של כל אחד ואחת מאתנו. לאור שינויים אלו, מקוממת במיוחד הבחירה הנמשכת של מערכת החינוך לשקוע בגעגועים לעולם של אתמול.

בתי הספר שלנו, לא רק שאינם מכינים את התלמידים לעולם המודרני, אלא הם מיועדים להרס בדיוק אותם הכישורים הדרושים להצלחה. במקום להציע תיקונים אני רוצה להציע מודל חלופי לחינוך הדור הבא, שייתן להם סיכוי אמיתי לקחת חלק בעולם התעסוקה העתידי.

1. רקע תיאורטי

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה הולכת ומתגברת של אבטלת צעירים בעולם המערבי. התארכות תוחלת החיים מביאה לזה שעובדים וותיקים נשארים בעמדות הכח שלהם הרבה יותר זמן מבעבר. אוטומציה מביאה לזה שצריך פחות עובדים כדי לייצר את אותם המוצרים. מחשוב מביא לזה שפועלים נדרשים לעמוד בתנאי עבודה הולכים ומחמירים (חשבו עובדי מחסן באמאזון) כי מנהלים עושים אופטימיזציה של כל שלב בשרשרת הייצור.

אפשרות אחת חשוב להוריד מהשולחן כבר עכשיו: אנחנו לא יכולים לחזור לעולם הישן. מנהל שלא ימדוד את עובדי הייצור על המילימטר, שלא יכניס אוטומציה למפעל ושלא יצמצם עלויות עד כמה שניתן פשוט לא יוכל להתמודד בשוק תחרותי. משמעות העבודה במפעל היא מרוץ לתחתית, בו המחיר הנמוך ביותר מנצח. חוקי מדינה להגנה על הפועלים יביאו למעבר מפעלים ותעשיות לארצות בהן אין את החוקים האלה, כמו שקרה לתעשיית הטקסטיל כאן בארץ.

אבל מהפכת המידע הביאה גם המון דברים טובים. אנחנו יותר מחוברים ויותר מקושרים, ולראשונה בהיסטוריה אנחנו יכולים ליצור ולהפיץ את העבודה שלנו לכל חנות בעולם. לינוס טורוולדס כתב את לינוקס מהבית כפרויקט פנאי. כך גם גווידו ואן-רוסום לפייתון. את ה Bitcoin אנחנו אפילו לא יודעים מי המציא, ופייסבוק התחיל בתור חלום של סטודנט עם חיי חברה מדשדשים.

פעם בשביל להוציא תקליט היית צריך גב של חברת תקליטים, ולמפיק בחברת התקליטים היה את הכח להחליט איזה מוזיקה כולם ישמעו (כי כולם שמעו את אותן התחנות ברדיו ואת אותם המצעדים, כי מקום על המדף בחנות הדיסקים היה מוגבל). היום אין יותר חנויות דיסקים. כל אחד יכול להקליט ולהפיץ דיסק ולא צריך רשות מאף אחד. אם זה מוצלח זה יתפוס, אנשים יקנו ויהיה לך כסף ליצור עוד אחד.

2. חינוך לחופש או חינוך לצייתנות

ועכשיו לבחירה הקשה של מערכת החינוך: חינוך לחופש או חינוך לצייתנות. בית הספר היום אומר לתלמיד לך במסלול ויהיה בסדר. תסיים כיתה א ותעלה לכיתה ב. תעבור מבחן שליש ותגיע למבחן המחצית. תלמד חשבון ועברית וככה תסתדר בחיים.

כשאותם ילדים יגדלו הם יגלו שכל מה שהם למדו לא שווה כלום. הם ימצאו את עצמם עם אותה תעודה ואותו תואר שיש להמון אנשים אחרים, מתחרים על אותו מספר הולך ומצטמצם של מקומות עבודה.

הם יגלו שב-12 שנים בבית הספר הם שכחו איך ליצור, איך להמציא, איך לנסות ובעיקר איך לבחור. הם שכחו לשאול מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים כי הבחירה ממילא כל כך מצומצמת (ומה כבר ההבדל בין מגמת פיזיקה למגמת קולנוע בבית ספר עיוני? אין הבדל. בשני המקומות תקבלו ידע במקום מיומנויות חיים).

3. החופש לבחור

החופש הראשון שחייבים לתת לילדים הוא החופש לבחור את החלום. לא לבחור מבין אפשרויות נתונות אלא לייצר לבד אפשרויות חדשות. לא ללכת למגמה X במקום Y, אלא ליצור מסלול חדש.

ואל תגידו לי עבודות חקר או הערכה אלטרנטיבית, כי זה הכי רחוק שאפשר ממה שאני מציע כאן. הסיטואציה שילד מקבל הערכה ממורה (בעל סמכות, מבוגר, מערכתי) היא בדיוק הדבר שאנחנו צריכים לברוח ממנו.

היחיד שיכול להגדיר מהי הצלחה הוא הילד, ובהתבסס על בחינה אוביקטיבית של המציאות. אני רוצה לבנות כור גרעיני בחצר זה חלום מעולה. כמו גם אני רוצה להפיק סרט שאנשים ישתפו ביוטיוב או אני רוצה לארגן קבוצת חברים לפעילות התנדבותית מתמשכת. קל לכולם לראות הצלחה או כשלון של חלומות אלו, וקל לנסות שוב ולשפר עד שזה מצליח.

4. החופש לבצע

בית ספר צריך להיות מקום שילד הולך אליו כדי לתרגל איך לרדוף אחרי חלומות בסביבה ניטרלית ונטולת דאגות. זה בסדר לא להצליח (אבל כדאי לנסות שוב). זה בסדר אם כל מה שבא לך עכשיו זה לשחק כדורגל או לרדוף אחרי פוקימונים (אפילו שזאת לא הפואנטה ולדעתי חבל על הזמן שלך).

יצירת סביבה בה מותר לנסות הכל, מותר להחליט הכל וכדאי ליצור דברים חדשים ומעניינים היא כל מה שדרוש מבית הספר. ילד שיסיים 12 שנים במקום כזה יצא החוצה והשאלה הראשונה שלו תהיה "מה הדבר הבא שאפשר לבנות?".

וזאת בדיוק השאלה הנכונה היום.