חבר שיתף השבוע מאמר מעניין של דני גוטווין בפייסבוק בו חיבר הכותב את תופעת אלאור אזריה לפערים חברתיים וחינוכיים בארץ. על הדרך העלה גוטווין את ההנחה שהחינוך החצי-פרטי שיש בארץ והאפשרות של בתי ספר לגבות תשלומי הורים מהווים גורם מרכזי לפערים בחינוך. ההצעה הפרקטית שלו היתה לבטל כל בחירה בחינוך ולשלוח את כולם לבתי ספר ציבוריים לפי בחירת המדינה.

חשוב לסתור הנחה זו ובמיוחד להזכיר שלמערכת החינוך הציבורית חלק מרכזי בבעיית הפערים. במצב העניינים היום, החינוך הציבורי הוא אחד המנגנונים שמקבעים מעמד חברתי ומונעים מוביליות חברתית. בואו נראה כיצד.

1. אחידות בחינוך רק מגדילה את הפערים

בואו נעשה ניסוי- קחו שני ילדים ונסו להסביר לכל אחד מהם את אותו הרעיון בנפרד. אני משוכנע שלכל אחד מהם יהיו שאלות שונות, ודרך השיחה יכווין אתכם לדרך קצת שונה להסביר את הרעיון הזה. עשר שנים של עבודה בהדרכה לימדו אותי שאנשים שונים מבינים בקצב שונה ובתגובה להסברים שונים. אנאלוגיה שעובדת מצוין לבן אדם אחד רק מבלבלת בן אדם אחר.

זאת הסיבה שכאשר אנחנו מקבצים אנשים יחד בכיתה לשמוע שעור לא כולם יצאו מהשעור עם אותם הרעיונות, אפילו שכולם שמעו את אותן המילים.

ככל שכיתה היא יותר הומוגנית, כלומר שהאנשים יותר דומים בתפיסת העולם שלהם ביחס לחומר הנלמד, כך אפשר לצמצם את הפערים במסגרת השעור ולהשתמש בעוד סיפורים והמחשות מסוגים שונים כדי להגיע לכל משתתף.

מצד שני ככל שכבר קיימים פערים בין התלמידים שעור אחיד בכיתה רק יגדיל פערים אלו, מאחר וממילא חלק מהאנשים יצליחו להבין את כוונת המורה וחלק לא יצליחו, לא משנה כמה יתאמץ אותו המורה ובכמה דרכים שונות הוא ינסה להסביר. יש תלמידים שפשוט חסר להם את הבסיס המתאים כדי לקבל את הרעיונות החדשים.

עכשיו לגבי פערים- בואו ניקח כיתה של 40 תלמידים כמקובל. הם מגיעים מכל שכבות האוכלוסיה ולכן כל אחד מגיע כבר עם מטען רגשי ושכלי מהבית. מטבע הדברים, אלו שהשעור יותר ״ידבר״ אליהם יהיו אלו שיותר יצליחו ויצברו את הבסיס הטוב להתקדם שנה אחרי שנה במערכת, ואלו שהשעור פחות ״ידבר״ אליהם פשוט ילכו לאיבוד. כל שנה שהם לא מבינים תייצר פער נגרר בידע שלהם.

במערכת החינוך מודעים לזה ואכן מציעים לתלמידים מגוון רחב של מסלולי לימוד ובחינות בלתי פוסקות כדי להחליט את מי לשייך לאיזה מסלול לימוד. הגעת לכיתה ד ואתה עדיין לא יודע לקרוא? נעביר אותך למסלול קריאה מוגברת שם נעבוד אתך על הקריאה. לכאורה שיטת ההקבצות ומסלולי הלימוד היתה אמורה לפתור את הבעיה.

בפועל קרתה תופעה הפוכה: מרגע שהעבירו אותך למסלול של חבר'ה שלא יודעים לקרוא טוב אתה מקבל את המורים הפחות טובים ואתה מוקף בילדים נוספים שהדביקו עליהם מדבקה של לא יודעים לקרוא. הדרך חזרה למעלה הפכה להרבה יותר קשה.

אנחנו לא צריכים ללמד את כל הילדים באותה צורה, וגם לא את אותם הנושאים. נסיון כזה ליצור אחידות רק מקבע אותם על סקאלה של ״הצלחה בלימודים״, שממילא לא מעידה על היכולת שלהם כאנשים בוגרים ליצור ערך לחברה ולאנשים שסביבם. פערי הכנסה באוכלוסיה לא יפתרו כשלעניים גם תהיה תעודת בגרות, אלא כשכל אחד מאותם עניים יבנה את הסולם שלו להצלחה. אין מערכת אחת שיכולה להכיל את הריבוי הזה.

2. 17,000 ש"ח בשנה זה הרבה כסף?

באותו מאמר הביא גוטווין כדוגמא את הריאלי בחיפה שגובה 17,000 ש"ח בשנה שכר לימוד. אני לא מכיר את הפרטים ולא בדקתי שהסכומים מדויקים ולכן אשתמש בהם כדוגמא בלבד. גם כדוגמא הסכומים מעלים שאלה חשובה, האם האפשרות של בית ספר לגבות תשלומי הורים גבוהים היא שמונעת מוביליות חברתית מאלה שאין להם?

אם ניקח ברצינות את הרעיונות שהצגתי עד עכשיו, אנחנו מבינים שכדי לאפשר מוביליות כלכלית יש לקדם כל תלמיד לפי תחום העיסוק שבו הוא יצליח לבנות לעצמו את הקריירה הטובה ביותר עבורו. אנחנו גם מבינים שאין קריירה אחת שמתאימה לכולם, ואין דרך אחת ללמד את כולם. לכן נצטרך מגוון כמה שיותר גדול של בתי ספר שילמדו כמה שיותר נושאים בכמה שיותר שיטות שונות. רק כך נוכל לסייע לכל אחד לבנות לעצמו את הסולם להצלחה.

קיומו של בית הספר הריאלי וגביית שכר לימוד גבוה אינם מהווים בעיה. בהנחה שבית הספר מציע לתלמידים ולהוריהם שיטת לימוד שמתאימה להם טוב יותר מאשר שיטת הלימוד בבית הספר הציבורי כולם מרוויחים: התלמידים מקבלים חווית למידה כיפית ומועילה יותר, והחברה מרוויחה עובדים שיצליחו להרוויח טוב כי קיבלו בסיס חזק במהלך לימודיהם.

זה לא קיומו של בית הספר הריאלי שצריך להפריע, אלא היעדר אפשרויות חינוך איכותיות גם לשכבות החלשות. ההצעה השגויה שלעתים מועלית היא להכריח את העשירים ללכת לבתי ספר ״רגילים״ וכך הם ישתמשו בכח ובהשפעה שלהם כדי לשפר את המערכת של כולם. המציאות היא שאותם עשירים פשוט לוקחים מורים פרטיים ועושים הכל כדי שבית הספר לא יקלקל להם את הילד.

הצעה טובה יותר תהיה לאפשר גם לאנשים מוכשרים מהשכבות החלשות (או כאלה שרוצים לעזור להם) לפתוח מוסדות חינוך מקבילים בפריפריה הכלכלית. למי שלא מכיר כיום על פי חוק לא ניתן לפתוח בית ספר שלא דרך משרד החינוך. אני אפילו לא מציע לתקצב את אותם בתי ספר פשוט לאפשר לאנשים שרוצים להקים מוסדות חינוך איכותיים שם.

רק הרחבה אמיתית ומשמעותית של מערכת החינוך תאפשר ליותר אנשים להיעזר בה כדי למצוא את הדרך שלהם להצלחה כלכלית וכך לצמצם פערים.

3. הפתרון: חופש

עכשיו בואו נדמיין רגע-

נדמיין בית ספר שילמד ילדים על מנהיגות דרך הובלת פרויקטים. כל תלמיד לוקח אחריות על פרויקט, מגייס תלמידים נוספים ומורים לסייע ומביא את הפרויקט לביצוע. הפרויקט יכול להיות פיתוח אפליקציה, הפקת מופע, כתיבת ספר או חוברת לימוד או כל דבר אחר שמעניין את הקבוצה. עם איזה מיומנויות ילדים יוכלו לצאת אחרי למידה כזו?

או נדמיין בית ספר לילדים שבאו מרקע לא פשוט. כאלה שתחושת המסוגלות שלהם כל כך נמוכה שהם היום בכלל לא מוכנים להקשיב למורה או לנסות לפתוח ספר. במקום לשלוח אותם לכיתה ״מתוגברת״ בואו נדמיין בית ספר שישקיע בתחושת המסוגלות שלהם, באמצעות לימוד בקבוצות קטנות בהנחית פסיכולוגים. האם אי אפשר להגיע איתם להישגים טובים בהרבה מהמצב כיום?

או נדמיין ילדים שלא מתחברים לחוויה החברתית בבית הספר. אתם מכירים את הטיפוס, זה הילד שמסתובב תמיד עם ספר ביד בהפסקה. באמצעות העברת חלק מהלמידה ללימוד עצמי דרך האינטרנט או מספרים אותם ילדים יוכלו להתחבר לחומר הלימוד הרבה יותר טוב מאשר בהרצאה פרונטלית. במקביל אפשר לקיים מפגשים מבוקרים לפעילויות קבוצתיות שישימו דגש על התמודדות ושיפור היכולות החברתיות של הילדים. אני בטוח וגם מכיר אישית אנשים שהיו מאוד שמחים לגדול במסגרות מסוג זו.

השיטה הרגילה ללמד היא שיטה אחת מיני רבות. היא הפכה סטנדרטית מסיבות היסטוריות, מתוך מצב עניינים פוליטי ורעיוני מסוים. היא לא יותר טובה או פחות טובה מכל שיטה אחרת, מאחר ואנשים שונים לומדים אחרת. מערכת החינוך נראית היום כמו איזה שריד שנשמר בקפסולת זמן. הגיע הזמן להטיל ספק ולנסות רעיונות חדשים, ויפה שעה אחת קודם.