שיחה כמעט אמיתית ששמעתי לפני מספר ימים:
״שלום, אתם מחפשים עובדים?״
״כן! מתי את יכולה להגיע לראיון?״
״מתי שנוח, אבל אני יכולה לעבוד רק שתי משמרות בשבוע. זה עדיין רלוונטי?״
״אה. לא. ביי.״

שתי שאלות: האם באמת הקפה לא היה שמח לקבל עובדת אפילו רק לשתי משמרות? והאם העובדת לא יכלה מדי פעם להגיע ל-3 משמרות בשבועות עמוסים?

כשאנחנו בתחילת הדרך ומחפשים עבודה כל מכשול קטן נראה ממש גדול. היינו רוצים למצוא את העבודה המושלמת ולכן אנחנו מעדיפים לסנן כמה שיותר מוקדם בתהליך. חלקנו גם חושבים שזה הדבר ההגון או הנכון לעשות, שאם יש לנו מגבלות קשיחות עלינו לציין אותן כמה שיותר מוקדם בתהליך כדי לא לבזבז לכולם את הזמן.

המציאות יותר מורכבת.

פעם אחר פעם ראיתי על עצמי, על לקוחות ועל ספקים שלי איך מגבלות שנראו ממש קשיחות מתמסמסות ברגע שלומדים להכיר את הבן אדם. איך כשנכנסים לתפקיד דברים משתנים. איך הזמן שעובר משנה את הכל, כי דברים שנראים לנו עכשיו סופר חשובים בעוד שנה בטח ייראו הרבה יותר קטנים.

כשאתם זורקים על הצד השני את המגבלות שלכם לפני שיצרתם יחד תשתית להתמודד אתן רוב הסיכויים שהוא יקום וילך, כמו שקרה בשיחה החצי אמיתית מתחילת הפוסט. אבל אם כן תגיעו לראיון, וכן תראו שאכפת לכם, וכן תסבירו את המגבלות ותנסו יחד להתמודד אתן, יש הרבה יותר סיכוי שזה יצליח.

נ.ב. בנושא ההוגנות- האם זה הוגן לבוא ולתת תחושה שהנה הכל אפשרי ואני מוכנה להתחיל לעבוד כשבעצם אני יודעת שאין מצב שאוכל לעבוד יותר משתי משמרות? התשובה שלי, בהחלט כן. כי בנוסף למגבלת השעות יש עוד המון דברים שאת עושה טוב שהמעסיק בכלל לא יודע עליהם בגלל אותה מגבלה שזרקת עליו בשיחה הראשונה. מנקודת מבט של הוגנות, הדבר ההוגן לעשות הוא להציג תמונה כמה שיותר שלמה של יתרונות וחסרונות ולתת למעסיק לבחור. לזרוק עליו את המגבלות שלך לפני השיחה הראשונה יוצר אפקט הפוך.