לפעמים נראה שמחשבים הרבה יותר רגישים ממה שהם באמת. בשפת פייתון שתי השורות האלה מדפיסות בדיוק את אותו המספר:

print(sum(n * n for n in range(100)))
print(sum([n * n for n in range(100)]))

אבל הצורה השניה תופסת הרבה יותר זיכרון בדרך לשם.

ב Ruby שתי השורות האלה אולי נראות דומה אבל השניה תכשיל את כל התוכנית (גם אם יש פונקציה בשם max שהוגדרה לפני כן):

puts max(2, 3)
puts max (2, 3)

וב Bash שתי הפקודות האלה עשויות למצוא קבצים אחרים לגמרי:

find . -name '*.c'
find . -name *.c

אני חושב שזה תמים להתרגז על דקויות כאלה או לחשוב שזה איזשהו כשל של השפה. דקויות כאלה הן סוג של שער להיגיון הפנימי של השפה. יותר מעניין לחקור את השיקולים שהובילו את מתכנני השפה: מה הם הרוויחו במקום אחר שהיה שווה את ההקרבה כאן? בכל הדוגמאות שאני מכיר מה שנראה מבלבל מכיוון אחד הוא דוקא מאוד הגיוני כשמסתכלים עליו בהקשרים אחרים.