כולנו היינו שם: אומרים לבוס שפיצ'ר מסוים ייקח שעתיים וחצי (״אל תדאג בוס אני מסיים את זה לפני הצהריים ועוד נספיק ללכת מוקדם לים היום...״) ומוצאים את עצמכם שבוע אחרי עוד פותרים באגים מאותו פיצ'ר.

הבעיה מתחילה כשחוויות כאלה מתחילות להשפיע עלינו לטווח הרחוק.

כשאנחנו מתחילים לספר לבוס שאולי לא כדאי לבנות פיצ'ר מסוים כי זה ייקח המון זמן. לפעמים הזמן שאנחנו מבלים בלהסביר למה אי אפשר לעשות משהו הוא הרבה יותר ארוך מהזמן שהיה לוקח באמת לכתוב את זה. או כשהחרדה משתלטת וגם כשמנסים לשבת לכתוב הקוד פשוט לא מוכן להיכתב.

אני רואה את זה הרבה בקורסים. תנו תרגיל לקבוצה של 30 מתכנתים חכמים ומוכשרים ומתוכם רק 5 יגיעו לפיתרון. בקורס אחד שלימדתי ישב מנהל הפיתוח יחד עם הצוות שלו. לקראת סוף ההדרכה הוא תפס אותי לשיחה ואמר שהוא מאוד הופתע מהרמה של האנשים: דברים שהוא היה בטוח שהם יצליחו לכתוב בעשר דקות לקחו שעה ויותר. אותו מנהל פיתוח מכיר את האנשים ויודע למה הם מסוגלים מהעבודה היום יומית שלהם יחד. הוא יודע טוב מאוד איזה משימות הם מסוגלים או לא מסוגלים לבצע.

לא, אין פה בעיה של מסוגלות. יש פה בעיה של פחד. של פחד לחזור להיות הבחור ההוא שהבטיח שתוך שעתיים הכל גמור ונתקע שבועיים במשרד לפתור באגים בלחץ. של פחד לגשת למשימה שאין לי מושג איך היא תיגמר.

מה עושים? מכירים בזה שהפחד שם. מזהים מתי אנחנו מבזבזים זמן בלהסביר (לאחרים או לעצמנו) למה אי אפשר לעשות משהו, ואז מפסיקים ומתחילים לכתוב קוד. ברוב המקרים להתמודד בצורה ישירה עם המשימה זו הדרך היעילה והמהירה ביותר להגיע לפיתרון.