לא משנה לאיזה חור יצאתם לטייל וכמה הרבה הלכתם, התגובה הראשונית של רוב האנשים כשרואים את האוטו של הגזלן בסוף המסלול היא עוינת. ״איזה כיף שאתה פה! איך חיכיתי לשלם 10 שקלים על ארטיק קרח״ זה משפט שלדעתי אף אחד לא אמר אף פעם. גם אחרי שאתה קונה את הארטיק קרח בעשרה שקלים קשה ליהנות ממנו בגלל התחושה שמישהו עשה עליך קופה בצורה לא הוגנת.

והגזלן יכול עד מחר לספר לך שהוא עמד כל היום בשמש וחיכה רק לך, שחצי מהימים שהוא בא אף אחד לא קונה, שגם לו קשה לסגור את החודש, ושבלעדיו בכלל לא היה לך ארטיק. שום דבר מזה לא משפר את ההרגשה.

בתור פרילאנסרים אתם יכולים לקחת את הגישה של הגזלן ולנסות לשכנע את העולם ואת עצמכם שאתם נותנים עיסקה מעולה. הבעיה שגם כשזה נכון השיכנוע הוא מאוד קשה. אין ספק שארטיק בעשרה שקלים באמצע שום מקום זה עיסקה מעולה. אין ספק שמי שנסע כל הדרך לקצה העולם עם ארטיקים במקפיא ראוי להערכה. אבל לצערי רוב הסיכויים שהוא לא יקבל אותה. אנשים ימשיכו לקנות וימשיכו להתרגז.

או שאתם יכולים למכור משהו אחר למישהי אחרת. למישהי שתרגיש שהמחיר שהיא שילמה הוא זול מדי ביחס לתמורה המטורפת שהיא קיבלה מהמוצר שלכם. למישהי שתרוץ לספר לכל החברים והחברות על הדבר המדהים הזה שאתם עושים. וגם אם עדיין יהיה לכם קשה לסגור את החודש לפחות האינטרקציה היום יומית עם הלקוחות הולכת להרגיש הרבה יותר טוב.