אם מישהו היה בא לבקש שאקליט 104 שעות של וובינרים זה היה נשמע לי הזוי, על גבול הבלתי אפשרי. מאיפה אני אביא עכשיו 104 רעיונות לוובינרים? מאיפה אני אביא עכשיו אנשים שישבו לשמוע אותי 104 שעות? ומאיפה אני אמצא זמן להתכונן ל 104 הרצאות שונות?! אבל כשהופכים את זה לוובינר אחד בשבוע פתאום זה נראה בהישג יד. 36 כבר יש לי, וככל שאני מעביר יותר וובינרים כך יש לי גם יותר רעיונות להרצאות נוספות (ויותר אנשים ששמחים לבוא לשמוע).

אותו היגיון עובד גם כשרוצים ללמוד משהו חדש ובמקרה שלנו ללמוד כדי להתקבל לעבודה. אתם יכולים ללכת לבוטקמפ ולהוציא סכום מכובד על קורס של שלושה חודשים מאוד אינטנסיביים. אתם יכולים ללכת למכללה וללמוד את אותו חומר בשנה או שנה וחצי. ואתם יכולים להחליט שבשנתיים הקרובות אתם כותבים קוד, כל יום קצת. אחרי העבודה, או לפני העבודה. במקום הטלויזיה או תוך כדי. כל יום קצת.

כי כשאנחנו מסתכלים מספיק רחוק קדימה קורים שני דברים מעניינים: קודם כל אנחנו מפסיקים לדאוג כל הזמן מה צריך או מה לא צריך בשביל למצוא עבודה, ויכולים להתרכז בללמוד בשביל ללמוד. זה אומר שהלימוד הופך להרבה יותר אפקטיבי. הדבר השני זה שאנחנו מרשים לעצמנו לפשל. אנחנו מוכנים לבזבז זמן וללכת לאיבוד, ולקרוא "עוד קצת" סתם כי זה מעניין, או ללכת לאיזה מיטאפ כי חבר הולך וזה בא לי בטוב היום.

ובסוף הדברים הקטנים האלה מצטברים למיומנות וידע שיגרמו ל"אני" של עוד שנתיים להודות לכם על המאמץ.