הטיות קוגניטיביות הן כמו "באגים" במוח, הן משנות את האופן בו אנחנו תופסים את העולם כך שיהיו לנו כלים פחות טובים להתמודד איתו. ומכל ההטיות הקוגניטיביות השנואה עליי ביותר נקראת ״כלל שיא-סוף״. בקצרה היא אומרת שמה שנזכור מהחוויה מושפע בעיקר מהשיא שלה ומהסוף שלה והרבה פחות מכל מה שקרה באמצע.

אז בשנת 1996 שלושה חוקרים (כהנמן, רדלמאייר וכץ) התישבו לבדוק איך אפשר לגרום לאנשים להנות מקולונוסקופיה. הם חילקו את הנבדקים שלהם לשתי קבוצות, בקבוצה אחת אנשים עברו קולונוסקופיה רגילה ובקבוצה השניה הרופא השאיר את הסקופ בפנים לעוד שלוש דקות אבל בלי להזיז אותו, כך שהנבדקים קיבלו 3 דקות לא נעימות אבל פחות כואבות משאר הבדיקה בדיוק לפני הסוף. והתוצאות? אנשים זכרו את הקולונוסקופיה הארוכה בתור משהו הרבה יותר נעים, והדבר הגדיל משמעותית את הסיכוי שהם יחזרו לבדיקות נוספות בעתיד.

ולהטיה הזאת יש גם אפקט מאוד מוחשי ושלילי על החיים שלנו כמתכנתים.

מתכנתת מחליטה לכתוב מערכת בדיקות אוטומטיות לפרויקט. ההתחלה קשה כי צריך להקים את כל תשתית הבדיקות ולהבין איך להשתמש בסלניום, אבל אחרי שבועיים היא מבינה מי נגד מי ומתחילה לבדוק דברים אמיתיים במערכת. חודש לתוך הפרויקט ויש לה עשר בדיקות ראשונות שיכולות לזהות בעיות אמיתיות בפרויקט. ובמקום לעוף על עצמה על ההישג המטורף הדבר היחיד שהיא תזכור מהחודש הזה זה כמה היה קל לכתוב את ה-5 בדיקות האחרונות ושבניית מערך של בדיקות אוטומטיות זה דווקא לא ביג דיל.

וכשזה הזיכרון שלך קשה מאוד להתבסס על הצלחות עבר ולקבל מהן את הכח להתמודד עם האתגרים של העתיד. במקום להגיד ״בניתי מערך בדיקות מטורף עכשיו הכל קטן עליי״ אתה שומע מתכנתים ומתכנתות אומרים ״כן אבל זה היה קל, לא היו שם Mock-ים״, או ״עכשיו מתחיל החלק הקשה שצריך לגרום לבדיקות לרוץ במקביל״. ושוב ושוב אנחנו מהססים לפני פרויקט גדול ומתחילים לחשוב שדווקא המשימה הזאת הרבה יותר קשה מכל מה שעשינו עד עכשיו.

אז הנה מתנה לשבועות שקיבלנו מכהנמן - בואו נעשה מאמץ לזכור כמה כואב היה כל התהליך, כמה עבדנו קשה בשביל להגיע לאיפה שאנחנו ושאנחנו מסוגלים להצליח גם בצעד הבא.