פוסט אורח מאת ערן גולדמן-מלכא

אתמול נפגשתי עם בחורה שהשקפת העולם שלה ממש שונה ממה שאני מכיר בישראל. היא גרה בצפון בלגיה ונוסעת ברכבת כל יום, חמש שעות לעבודה, שעתיים וחצי לכל כיוון.

תהיתי מה זה הטירוף הזה, איך אפשר לחיות ככה? והתשובה שלה האמת, לא הפתיעה אותי, בשביל להתקדם חייבים להקריב.

כל אחד בוחר את המטרות שלו ואת ההקרבה שהוא מוכן כדי להגיע עליהן.

היא בחרה לוותר שנתיים על הזמן הפנוי, עם המשפחה והחברים, לקבל משכורת גבוהה יותר, ותנאים טובים יותר, כדי שהתפקיד הבא יהיה עשר רמות מעל מה שהיא יכולה להשיג אם היא תעבוד בסביבה הקרובה לבית שלה.

מה שכן, התברר לי בסוף השיחה שהיא הגיע להסכם עם המעסיק, שרוב הזמן ברכבת (4 שעות ביום) יחשב עבודה, היא עולה לרכבת, פותחת את הנייד ועובדת מרחוק. ככה שזה בעיקר לא נוח לעבוד ברכבת ולא במשרד ופחות להקריב 100 שעות בשבוע על תעבורה ...

הצד השני של הסקאלה לדעתי, וזה לגיטימי באותה מידה, כי זה מה שאני בחרתי :+) זה להחליט שאני מעדיף לוותר על חלק מהמשכורת, בשביל תנאים שמאפשרים לי להיות יותר עם המשפחה. אני עובד מרחוק כשאפשר, הפגישות הן דרך המחשב, בחרתי סטארט-אפ שאני מזדהה עם המוצר ונהנה ממדיניות העבודה והאנשים, וויתרתי על הטייטל המפוצץ.

כל אחד, לפני שהוא מחפש עבודה, צריך לסמן את המטרות שהוא רוצה ומה הוא מוכן להקריב בשבילן, ככה יהיה יותר קל לכוון ולהשיג אותן.