אם את מתיישבת ללמוד לא-משנה-מה ויש לך את כל הזמן שבעולם ללמוד את זה ומורה שמוכנה לשבת אתך וגם לה יש את כל הזמן שבעולם ללמד את זה, בסוף כנראה שתצליחי להבין את זה. הבעיה מתחילה כשעוברים מעולם התיאוריה לעולם האמיתי, שם יותר מדי פעמים אנחנו צריכים ללמד משהו כשאין מספיק זמן ללמד את כל הנושא וממילא לתלמידים אין מספיק מוטיבציה או זמן ללמוד לעומק.

קחו לדוגמא מורה לאנגלית בבית ספר שיש לה שעה בשבוע ללמד אנגלית. ברור שאם תשבו עם ילד שמונה שעות ביום לדבר איתו אנגלית אחרי כמה חודשים הוא ידבר שוטף, אבל שעה בשבוע? מה אפשר לעשות עם שעה בשבוע?

דבר אחד בטוח בשעה בשבוע גם אם יש לכם שנת לימודים שלמה הילד לא יסיים את השנה דובר אנגלית. אבל כן יש כמה דברים טובים שיכולים לקרות וכמה דברים רעים.

בגיזרת הדברים הרעים השעה בשבוע יכולה לתת לילד הרגשה שזה לא בשבילו, שהוא לעולם לא יצליח את זה (כי עובדה שבשיעור הוא לא מבין), או שזה לא שווה את המאמץ (כי השיעור משעמם). בתי ספר מצטיינים ביצירת רגשות כאלה וזאת הסיבה שרק מעטים הילדים שמסיימים יום לימודים ורצים למחשב ללמוד עוד, מעבר למה שלמדו בכיתה.

בגיזרת הדברים הטובים השעה בשבוע שלכם יכולה להספיק כדי לתת מוטיבציה, להראות את הדברים הטובים והיתרונות שבידיעת אנגלית, ובאותו זמן להוכיח לילד שהוא יכול ללמוד אנגלית אם יתאמץ וישקיע (מעבר לזמן שלכם יחד). תעשו את זה נכון והילד ימצא לבד את הזמן והכוחות ללמוד ואולי בסוף השנה כן יצליח לדבר, או לפחות יצא עם הרגשה שהוא יכול.

אז הנה הטיפ לפעם הבאה שיש לכם הרצאה של שעה להעביר, ולא משנה על איזה נושא - במקום לנסות לכסות כמה שיותר מהנושא, יש רק שני מסרים שחשוב להעביר: אתם יכולים ללמוד את זה, וזה שווה את המאמץ.