העברתי לא מזמן קורס בפיתוח ווב לקבוצה של מתכנתי Java מוכשרים ובאחד התרגולים שמתי לב לחלוקה בין התלמידים וביחס שלהם לתרגול-

רוב המשתתפים שהרגישו שהם יכולים לפתור את התרגיל באמת פתחו את ה IDE וניסו, חלק מהם הצליחו, חלק אחר שאל שאלות וחלק אחרון הצליח למצוא פיתרונות מעניינים לשאלות שבכלל לא שאלתי (ולא ממש לפתור את מה שאני שאלתי, אבל עדיין למדו והיה כיף).

לעומתם רוב המשתתפים שהרגישו שהם לא יכולים אפילו לא ניסו. הם העדיפו לענות למיילים או לחכות שאני אראה את הפיתרון על הלוח. הם ידעו שלא יצליחו לפתור וחשבו שאין טעם לבזבז על זה את הזמן.

ואני מסתכל על שתי הקבוצות שלא הצליחו לפתור: אלה שניסו ולא וויתרו ובסוף למדו משהו חדש, ובצד השני אלה שבכלל לא ניסו, והנה על הדרך גם אני למדתי משהו חדש. אני חושב שזה לא בעיה להתאמץ לפתור את התרגיל וגם להצליח אותו כשאתה בטוח שאתה יודע את התשובה. הגביע האמיתי הולך למי שמוכן לרמות את עצמו ולהתנהג כאילו הוא הולך להצליח. שם, גם אם לא תגיע בסוף לתשובה הנכונה, נמצא המפתח ללמידה אמיתית ולהתקדמות.