בליעת שגיאות היא אחת התופעות הנפוצות והכואבות בכתיבת קוד. לבלוע שגיאה זה אומר שהקוד מזהה שמשהו לא בסדר אבל ממשיך לעבוד כרגיל בלי להציף את הבעיה למשתמש. דוגמא לפונקציה שבולעת שגיאה מצאתי השבוע בקוד רובי של חבר:

  def self.track_event(user_token)
    return if user_token.nil?

    session = UserSession.active.find_by(token: user_token)
    session&.update_attribute('last_seen', Time.now)
  end

הפונקציה מצפה לקבל פרמטר שאינו nil ואת זה היא מוודאת באמצעות if בהתחלה. אבל, אם בטעות היא קיבלה nil השגיאה תיבלע ואף אחד לא ידע שהיה נתיב בעייתי בקוד.

בהמשך הפונקציה מנסה למצוא אוביקט UserSession לפי אותו טוקן. וגם כאן אם היא הצליחה למצוא היא תעדכן את ה session, אבל אם לא הצליחה למצוא היא תבלע את השגיאה ולא תדווח על הבעיה לאף אחד. משתמשים פשוט לא יראו את המידע המעודכן שלהם.

אגב האופרטור &. אומר שאם האוביקט אינו nil אז צריך להפעיל את הפונקציה, אבל אם הוא כן nil אז לא עושים כלום. האופרטור נקרא Optional chaining וגירסא שלו תגיע בקרוב גם ל JavaScript.

בחזרה לרובי - אני מבין מאיפה בא הרצון לבלוע שגיאות. אני מבין את הפחד מלוגים ארוכים מדי ומזה שאף אחד לא מוצא זמן לחפש שגיאות או לטפל בהן וממילא יש לנו מספיק באגים גם בלי לקבל עוד דיווחי שגיאות מהמערכת. באמת שאני מבין. אבל האמת שבליעת שגיאות לא חוסכת לכם זמן אלא מבזבזת לכם יותר ממנו, כי כשמשתמש מדווח על התנהגות מוזרה, הדבר שאתם הכי רוצים בעולם זה לפתוח את הקובץ לוג ולראות הודעה שכתבתם לעצמכם מהקוד ומסבירה בדיוק מה קרה.