יום אחד נצטרך להבין איך הקורונה דחפה אותנו להחליף שיטת לימוד לא מאוד יעילה בשיטה אחרת הרבה פחות יעילה. עד שזה יקרה ולכבוד הסגר השני בואו ניקח רגע להבין מה אנחנו מרוויחים ובעיקר מפסידים מכל הזומים האלה.

1. הורים ומנהלים

החלום הרטוב של הרבה הורים בתקופה זו הוא לדעת שהילד עושה משהו מועיל בחדר ושיהיה לנו זמן לעבוד. ומאחר וילדים לא ישבו לבד מול חוברת חשבון (אלא אם כן הם בגיל המתאים להיות מושפעים מלחץ של בגרויות), אנחנו צריכים לעודד אותם. אז בואו נקבע זום לכיתה, ונביא את המורה שתספר משהו ונכריח את כולם להפעיל מצלמה כדי שהמורה תראה שהם יושבים לפתור את החוברת וקיבלנו שעה או שעתיים של שקט והרגשה טובה שהילד לומד. כל זה "חוסך" לנו את השיחה הקשה עם הילד על תפקיד הלמידה בחיים שלו, על איזה נושאים הוא היה רוצה ללמוד ואיך לבנות לעצמו סדר יום עצמאי ומועיל.

בתקופה האחרונה אותו חלום גם עבר למנהלים בחברות תוכנה ששמחים לשלוח את העובדים לקורס זום כי קל לראות שהעובד באמת השקיע את השעות בקורס. גם כאן אנחנו מקבלים בעיקר הרגשה טובה שהעובד לומד בלי שנצטרך להתמודד עם נושאים כבדים כמו מוטיבציה, יצירת סביבת עבודה שהלימוד הוא חלק בלתי נפרד ממנה ופתיחות לטכנולוגיות חדשות ולטעויות.

2. מורים

רוב המורים מחוץ לאקדמיה שדיברתי איתם מתנגדים ללימוד בזום, מתקשים עם המדיום, מבינים טוב את המגבלות שלו ומרגישים את הניתוק שהוא יצר בינם לבין התלמידים. במקום להסתכל על כל תלמיד בגובה העיניים, לזהות את המצוקות של כל תלמיד ולתת לכל אחד את המקום שלו בכיתה, עברנו להיות כוכבי רשת שצריכים להפיק את הסרט הכי מעניין רק כדי שימשיכו להקשיב לנו.

ולא רק שהמשחק השתנה אלא שבמשחק החדש אנחנו בנחיתות מובנית: כוכבי רשת יכולים לערוך את הסרטונים שלהם, להקליט באולפן, להתאמן כמה פעמים עד שיוצא טוב. מורה בזום? זה לייב בייבי - ואם אמרת משהו לא במקום זה גם מוקלט ויופץ לכל העולם.

הלחץ המערכתי המופעל על המורים הוא עצום. בכל תקופה קשה לעזוב עבודה, ובתקופה של קורונה קשה פי כמה. מורים יודעים טוב שהם לא ימצאו שום מקום בו יוכלו ללמד כמו שהיו רגילים, פשוט כי הורידו לנו את השאלטר והעולם ההוא של התכנסויות וכיתות לא קיים יותר. ועדיין הבחירה להמשיך ללמד בזום חוסכת לנו את הצורך להתאמץ ולמצוא בסוף דרכים טובות בהרבה ללמד.

3. תלמידים

אם יש משהו שילדים ומבוגרים אוהבים זה מסגרת. מקום שאנחנו יודעים שאם רק נגיע את הפעם ביום או פעמיים בשבוע או כמה שצריך, ונעשה את מה שמבקשים מאתנו, אז הכל יעבוד ו"נצליח ללמוד את מה שרצינו".

ואם יש משהו משותף לילדים ולמבוגרים בכל מה שקשור למסגרת זו תחושת חוסר הביטחון כשאנחנו בונים אותה לעצמנו. אני לא יודע למה "חוג אנגלית" בזום שמתקיים פעמיים בשבוע משרה יותר ביטחון מאשר לשבת לקרוא ספר באנגלית באותן שעות. אולי זה הרגל, אולי זה בטבע שלנו, בכל מקרה זה המצב.

הזום נותן לנו מסגרת ומישהו להתעצבן עליו כשזה לא עובד. בזום השיעור מוקלט אז אפשר לשמוע אותו עד שמבינים, את המשימות מבצעים בדרך כלל תוך כדי המפגש אז יש את מי לשאול כשנתקעים והכי חשוב - הזום נותן תירוץ לעצור הכל וללכת ללמוד. גם כשקשה, גם כשיש המון דברים מסביב, גם כשהבוס כועס.

הבחירה בזום חוסכת לנו את הכאב ראש של בניית סדר יום ולקיחת האחריות על ביצועו. "אני לא יכול לפתור את בעיית ה Production הזו כי יש לי עכשיו זום שאסור לי להפסיד" נשמע הרבה יותר טוב מ"אני לא יכול לפתור את בעיית ה Production הזו כי בין 10 ל 11 כל בוקר אני קורא ספר באנגלית".

כל אחד רוצה להרגיש שהוא בכיוון הנכון. כל אחד רוצה להרגיש שתוך 3 חודשים הוא ידבר שוטף אנגלית או ידע לכתוב פייתון או יעבור בהצלחה את הבגרות. הזום נותן את המסגרת והביטחון שהיא תצליח, אפילו שהמסגרת הזאת איכזבה אותנו אינספור פעמים בעבר ואפילו שאנחנו יודעים מניסיון שבדרך כלל זה לא מצליח.

ההצלחה מגיעה מעבודה קשה, מקביעת תוכנית לימודים והתמדה בתוכנית זו. וכן אפשר ורצוי לעשות את זה עם עזרה של מורה אנושי ובקבוצה עם עוד חברים. אפשר ורצוי להשתמש בתוכנית לימודים קיימת כדי לקבל ביטחון ואת הכח להתמיד. ואפשר ורצוי למצוא את חומרי הלימוד הטובים ביותר ואת התרגילים המתאימים ביותר לכם כדי להתקדם. אתם לא צריכים פעמיים בשבוע מפגש זום כדי לעשות את זה.

הורים, מורים ותלמידים - הגיע הזמן לצאת מהזום, להתמודד עם השאלות הקשות ולבנות לכולנו תוכנית לימודים שעובדת הרבה יותר טוב מכל מה שהכרנו בעבר.