את התופעה הזאת קל מאוד לראות בכל כיתה ואולי בכל סיטואציה חברתית, וכבר מגיל קטן מאוד: תמיד יהיו את מי שיחפשו לעשות יותר ואת אלה שיחפשו לעשות פחות.

זאת שמחפשת לעשות יותר תסיים את כל שיעורי הבית ביום שהמורה נתנה את השיעורים, תירשם לכנס ביום שההרשמה נפתחת (ואם היא כבר הולכת גם תתיידד עם כל מי שצריך) ותסיים את הסמסטר עם הציונים הכי מתוקתקים.

וזאת שמחפשת לעשות פחות? נו, היא כבר תמצא את התירוץ למורה למה היא לא הכינה את שיעורי הבית, תגיע לכנס רק בשביל לאסוף את השמעטס שמחלקים בחינם (וכמובן הקפה והמתוקים) ותמצא למי להצטרף בפרויקט הסיום.

וכמו הרבה דברים בחיים - גם זו בחירה. היום אני לא יכול לחשוב על שום יתרון לגישה השניה. את לא מרמה את המערכת כי אין מערכת וממילא למערכת לא אכפת. ההיפך, חלק מהכיף בלהשיג משהו מגיע מהעבודה שהשקעת בזה.

בעולם מושלם ילדים בבית ספר היו לומדים להתאמץ יותר. בכל בתי הספר שאני מכיר התהליך הוא הפוך וילדים מתאמנים שנים על "לרמות את המערכת". כשזה נגמר מאוד קשה להיגמל מההרגל. האלטרנטיבה? לעבוד קשה (עם עצמכם, עם הילדים שלכם) כדי להפוך להיות אלה שמחפשים לעשות יותר.