בחיים קודמים בתור שכיר ביקשו ממני לעזור באיזה ראיון עבודה. אני זוכר שנכנסתי לחדר קשקשתי קצת עם הבחור המרואיין, הוא עשה רושם לא רע ואז השארתי לו את המבחן שהיינו נותנים למועמדים ויצאתי מהחדר. אמרתי לו שאם הוא נתקע הוא יכול לקרוא לי ושיש לו שעה לפתור כמה שיצליח.

כשחזרתי הכסא היה ריק ועל השולחן המועמד השאיר לי פתק. הוא כתב שהוא מצטער, שהמבחן היה לו קשה והוא החליט לוותר. אולי ינסה להתמודד שוב בעתיד.

...

אני נזכר בבחור הזה כל פעם כשאני שומע את הקול הזה בתוך הראש שצועק עליי-

"אתה לא תצליח לכתוב את הקוד הזה"

"ממילא המערכת תהיה מלאה באגים"

"אין סיכוי שזה יעבוד אי פעם"

"לא חבל לבזבז את הזמן על דברים שלא יצא מהם כלום?"

"די"

"הגיע הזמן לעשות הפסקה"

"ארוכה"

"צא"

"לך"

"תברח!"

...

קשה מאוד לתאר את הייאוש כשיושבים מול מחשב ומנסים לפתור באג מסוים או לבנות פיצ'ר מסוים ופשוט לא יודע מה הצעד הבא. כשמסתכלים על משימה שאנחנו יודעים שמתכנתים רציניים צריכים להצליח לפתור, בלי לדעת איך לגשת לזה וכל פעם לכתוב ולמחוק ולכתוב ולמחוק. את התחושה שאולי אתה לא מתכנת רציני כמו שחשבת.

כדאי לזכור- הייאוש הוא לא בעיה שצריך לפתור. הוא רגש שצריך לדעת לקבל ולחיות איתו. האומנות של כתיבת קוד היא להעלות פיתרונות, למחוק אותם ולשפר אותם ואז להמשיך לבעיה הבאה. וכשהייאוש תוקף? נו, תמיד יהיה באג אחר שאפשר לפתור עד שזה יעבור.