הרבה מדברים בעידן הקורונה על הקסם בלמידה עצמית, על איך שלמידה מרחוק צריכה להיות יותר אסינכרונית, ובמיוחד בהקשר הבית ספרי על כמה זה נפלא כשתלמידים מסתדרים בקבוצות וחוקרים ומגלים יחד רעיונות חדשים. נדמה לפעמים שהאנשים האלה אף פעם לא היו תלמידים או שלא ראו תלמידים מקרוב.

למידה עצמית אסינכרונית היא הדרך היחידה להקנות מיומנות בצורה שמאפשרת התפתחות. ההתמודדות האישית של כל תלמיד עם החסמים והאתגרים האישיים שלו בקבוצה עם תלמידים אחרים שתומכים בו ומורה שמקדם אותם ונותן פידבק על העשיה היא תהליך אותו תלמידים יצטרכו להטמיע לקראת היום בו יהיו אנשים בוגרים שצריכים להסתדר בשוק העבודה. אבל אל תטעו - בשביל לתת לתלמידים כלים טובים ללמידה צריך להיות מוכנים גם לחיות עם הצד האפל של הלמידה העצמית והאסינכרונית. הנה כמה דברים שתלמידים יעשו כשניתן להם יותר אחריות על הלמידה שלהם:

1. הם ייכשלו

למידה עצמית אסינכרונית אומרת שאנחנו נותנים לתלמיד משימה והוא צריך לעשות אותה בזמן שלו יחד עם החברים שלו. התלמיד יכול לשאול שאלות ואנחנו יכולים לשאול אותו איך הולך ולבקש לראות התקדמות, קצת כמו בעולם העבודה.

וקצת כמו בעולם העבודה יכול להיות שקבוצה מסוימת תלך לאיבוד. הם לא ידעו מה לעשות, הם לא יבינו את ההוראות, הם לא יבינו את חומרי הלימוד שנתתם להם.

רוב המורים לא מסוגלים לחיות עם תלמידים שלא מבינים או שלא מסתדרים. גם כאן באתר כל פעם מחדש קשה לי לענות לתלמיד שאין לנו תשובות בית ספר לתרגולים ושאני מוכן לעזור בשאלה נקודתית אבל שזה גם בסדר לא להצליח. ולי עוד יש אג'נדה חזקה בנושא.

העניין שברוב העולם האמיתי זה בדיוק מה שקורה: אנחנו לא מסתדרים, צועקים, מתעצבנים עד שבסוף מצליחים (או שלא). בשביל שלמידה עצמית באמת תקנה מיומנויות למידה חשובות לעולם האמיתי אפשרות הכישלון חייבת להיות שם. כל עוד זה משחק שאפשר רק לנצח בו, אין התמודדות אמיתית ואין למידה.

2. הם ילמדו טעויות

רוב הלימוד האסינכרוני בבתי ספר מבוסס על הרעיון שהמורה נותן לתלמידים את כל חומר הלימוד והתלמיד פשוט מבצע את הלימוד או המשימה בזמן שלו בצורה אסינכרונית. זה לא משקף את העולם האמיתי וגם משעמם לתלמידים.

הרבה יותר מעניין לראות תלמידים שמחפשים חומרים בעצמם, שואלים את החברים שלהם או ההורים שלהם (או את גוגל) ומכינים משהו שהמורה לא תכנן מראש שהם יבנו.

וכן אם אתם הולכים בדרך הזאת אל תהיו מופתעים כשהדבר שהם בנו כולל טעויות קטנות או שקרים בוטים.

3. הם יעבירו תקופות ארוכות בלי ללמוד כלום

גם אנשים מבוגרים מתחבשנים בעבודה והדבר נכון פי כמה לתלמידים בבית ספר. תלמידים ילמדו מה שמעניין אותם ויחפפו את מה שלא מעניין אותם. חופש הפעולה שנתתם להם יהפוך לחרב פיפיות כשהנושא שעל הפרק הוא הכנה לבגרות באזרחות.

אבל מה שיותר מזעזע הוא שמוטיבציה פנימית יכולה להיעלם מהר כמו שהיא הופיעה. (וכן המוטיבציה חייבת להיות פנימית כדי ליצור למידה אפקטיבית מחוץ למסגרת של מורה-מקריא-חומר-וכולם-כותבים). חלק מהעניין ביצירת מוטיבציה פנימית הוא שלפעמים היא לא שם, וזה בסדר.

אם אתם לא מוכנים לחיות עם תקופות בלי למידה אז אתם בהכרח יוצרים מנגנוני מוטיבציה חיצוניים, ובמכה אחת הפסדתם הכל.

4. הם יבואו לא מוכנים למבחן

למידה עצמית אפקטיבית קורית כשתלמיד מבין את המטרה, מבין את המוטיבציה ומתקדם בקצב שלו לכיוון אותה מטרה. תלמידים שונים יתקדמו בקצב שונה ולכיוון מטרות שונות.

אז איך בדיוק אתם הולכים למדוד התקדמות? ואיך המבחן שלכם הולך להשפיע על הבחירות של התלמידים ועל המוטיבציה הפנימית שלהם?

למידה עצמית אפקטיבית היא אנטי-מבחן במובן זה שהמבחן הוא אישי לכל משתתף והמירוץ הוא נגד עצמך בלבד.

5. ובכל זאת

למידה עצמית אסינכרונית בהנחיית מורה ובשיתוף חברים לכיתה היא דרך הלימוד היחידה שתיתן לתלמידים שלנו את הכלים להסתדר בעתיד בעולם העבודה הטכנולוגי. הטכנולוגיה משתנה מהר ואנחנו צריכים אנשים עם סט מיומנויות מגוון בצוות. אין שום דרך שהדרכה אחידה לתלמידים ש"סופגים" את החומר יכולה לעבוד.

הבעיה של כמעט כל מאמר שקראתי בהקשר של שילוב למידה אסינכרונית בכיתות בית הספר היא שהם מנסים להחזיק במקל משני קצותיו: גם לקבל למידה עתידנית, עצמית, עם תלמידים סקרנים שבונים דברים מופלאים בעצמם; וגם להצליח במבחן ולהתקבל לאוניברסיטה.

השניים לא הולכים יחד ואין לי ספק על איזה מהשניים צריך לוותר.