כישלון ידוע מראש

03/05/2021

אני די בטוח שאני יכול לפתור תרגיל חשבוני, גם אם הוא יהיה מסובך עם המון מספרים. ואני די בטוח שלא משנה כמה אנסה אני לא הולך לגלות תרופה לסרטן.

הידע שאני יכול לפתור משהו משפיע על הגישה שלי כלפי אותו אתגר. אני מוכן לנסות עוד כמה פעמים לפני שאתייאש, ואני מוכן לקרוא את ההוראות יותר בעיון ולחפש בזכוכית מגדלת איפה הקוד שלי לא בדיוק כתוב כמו שצריך - רק בגלל שאני יודע שאני יכול לפתור את זה ושבטח יש משהו קטן שצריך לתקן ואז זה יסתדר.

אבל ברגע שאתגר מסוים נראה לי כמו חיפוש תרופה לסרטן, כל התמונה מתהפכת ואני אפילו לא מנסה. מה הטעם להמשיך עוד סיבוב אם ממילא התשובה מסובכת מדי ולעולם לא אגיע אליה?

רוב המשימות והאתגרים הן איפשהו באמצע. יש כאלה שיותר קרובות לדברים שעשיתי ולכן אני די בטוח שזה יצליח, ואחרות שמרגישות ממש כמו הרפתקאה. חשוב לשים לב שלא משנה בתוך איזה אתגר אנחנו, ההבנה שמשהו "אפשרי" מגיעה רק אחרי שהצלחנו אותו, וההבנה שמשהו "לא אפשרי" או לפחות "לא אפשרי במסגרת הזמן והתקציב" יכולה להגיע רק כשהזמן והתקציב נגמרים.

לפני שאני מתחיל משימה אני אוהב להקציב לה מסגרת זמן. כשהזמן ייגמר, בין אם הצלחתי ובין אם לא, אני אוכל להחליט אם המשימה "אפשרית" ובסך הכל לקחתי כיוון לא נכון או שצריכה יותר זמן; או שהמשימה "גדולה עליי" וצריך לחתוך. אבל עד שהשעון מצלצל? זה הזמן שלכם להתנהג כאילו אתם פותרים תרגיל חשבוני פשוט: ברוגע, תוך קריאה בעיון של ההוראות, הקוד והתיעוד, ומתוך הרגשה שהכל הולך לעבוד ויש רק עוד שטיק אחד קטן לפתור. כל התנהגות אחרת רק מגדילה את הסיכויים שלכם לכישלון ידוע מראש.