בתי חרושת עובדים מסביב לשעון וכל יום מייצרים דברים בקצב קבוע וידוע מראש. בתי ספר ניסו לחקות את הטכניקה וכך נוצרו תוכנית הלימודים, השיעורים, המבחנים וגם השאלה שההורים אוהבים לשאול את הילדים בסוף היום: "ומה למדת היום בבית ספר?".

עם השנים הפנמנו את המסר ובמעבר לעולם העבודה התחלנו לשאול את עצמנו "ומה בנית היום?", ולצפות שהשקעה תייצר התקדמות. לצפות שאם צריך לכתוב מערכת של אלף שורות אז כל מה שצריך הוא לכתוב 100 שורות ביום כדי לסיים ב 10 ימים. איזה קישקוש.

קידוד, כמו הרבה מקצועות יצירתיים, אינו לינארי ואינו צפוי. זאת הסיבה שאנחנו "מפשלים" בהערכות זמנים וגרועים כל כך בישיבות הסטטוס. אני יכול לשבת שבוע על משימה שתיקח למישהו אחר שעה, ובהזדמנות אחרת אותו מישהו אחר ישב שבוע על משימה שתיקח לי שעה. אני לפעמים בטוח שמשימה מסוימת תיקח גג חצי שעה ובסוף כשהיא לוקחת שבועיים אני מסתכל על הקוד ובעצמי לא מבין מה קרה שם.

זה לא באג בשיטה, ככה השיטה עובדת. "מה למדת היום", במשמעות האותנטית שלה לא בתור "כמה התקדמתם היום בתוכנית הלימודים" אלא באמת "מה למדת היום?", "למה שמת לב היום?", "מה ראית היום?" - אלה השאלות שכדאי לשאול אחד את השני ואת הילדים שלנו, כדי ליישר קו עם האופי של העבודה היצירתית שמחכה להם.