הדבר הראשון שהופך את החלק הקשה בפרויקט לקשה הוא החלק הקשה עצמו. אם צריך ללמוד כלי חדש, אז באמת יש המון מידע שצריך להבין ולהטמיע, יש תרגול שצריך לבצע, יש האטה בעבודה ואולי צריך בתקופת הלימוד להשקיע יותר שעות. זה באמת יותר קשה מאשר להמשיך להשתמש בכלי הישן.

אבל מה שבאמת הופך את החלק הקשה לקשה זה אנחנו. אלה הרגשות שלנו שאנחנו מלבישים על הסיטואציה והופכים אותה מסתם סיטואציה שדורשת יותר עבודה לסיטואציה "קשה". בלימוד כלי חדש, זה יהיה הפחד שאולי אף פעם לא אהיה טוב בו כמו שאני טוב בכלי שאני היום משתמש בו; אולי התסכול כשאני יושב יום שלם על קוד שבכלי הקודם הייתי כותב בכמה דקות; אולי תחושת האובדן על כל השעות שכבר השקעתי בלימוד הכלי שאני עכשיו מכיר, וממנו אצטרך להיפרד. אלה הרגשות שמלווים ומעכבים את תהליך הלימוד והופכים אותו למאבק בשתי חזיתות: גם ההתמודדות עם הקושי האמיתי, וגם ההתמודדות עם אותם רגשות שלא עוזבים.

לא סתם קוראים לזה "החלק הקשה" בפרויקט. ואם אנחנו רוצים להתקדם החלק הקשה חייב להיות שם, בלעדיו אין לימוד, אין התמודדות ואין צמיחה. החלק הקשה הוא קשה מספיק, והמשימה החשובה שלנו היא לחלק את ההתמודדות. לשבת ללמוד כאילו אין פחד, אין תסכול ואין אובדן, ובמקביל לתת לרגשות את המקום שלהם מחוץ לזמן הלימוד ובלי ליצור הסחות דעת. קשה? ברור. בשביל זה באנו.