יש לי במטבח מרצפת שבורה שקשה להתעלם ממנה. כל פעם שאני ניגש לעשות כלים הרגל מוצאת את הדרך לתוך החריץ שבמרצפת כאילו בשביל להזכיר כל בוקר מחדש את אותו יום חסר מזל, בו החזרתי את הכלים מהמדיח לארון וכוס אחת החליקה לי מהיד ושברה את הריצפה.

הייתי צריך להיות יותר זהיר ...

הייתי צריך להתאמץ יותר ...

אני בטח הבן אדם היחיד בעולם שמפיל כוסות בזווית כזאת ...

כמובן שהמחשבות האלה חסרות טעם ואני מקווה שאתם כבר רואים את האנלוגיה. היכולת שלנו "להתאמץ יותר" מוגבלת על ידי הגנטיקה. עם הרבה מאמץ אפשר להיות קצת יותר טובים, קצת יותר זהירים, קצת יותר חכמים. אבל הבעיה האמיתית לא היתה חוסר הזהירות שלי אלא השבריריות של הפלטפורמה. כשהתשתיות שלנו שבירות כל פעולה הכי קטנה דורשת מאמץ גדול רק בשביל לא לשבור כלום. הסכנה אורבת מכל עבר ורגע אחד של חוסר זהירות עלול להביא לשבירת הריצפה או לתוצאות גרועות בהרבה.

תשתית יציבה, לא רק שנותנת למתכנתים הרגשת ביטחון, גם מעודדת אותנו לנסות רעיונות חדשים ולגלות מהר יותר מה עובד. בדיקות אוטומטיות, CI, יכולת להגיש שינויים רק לאחוז קטן מהמשתמשים (Feature Flags), ניטור מתמיד, גיבויים ורפליקות וכמובן פילוס המשטח לפני הנחת המרצפות הם הדברים שבונים מערכות שמחזיקות לאורך זמן.