תיעוד של ספריה או כלי זו דרך מצוינת ללמוד על כל האפשרויות של הספריה, הרי בתיעוד טוב הכל כתוב. אם היה אפשר לקרוא את כל התיעוד ולהטמיע אותו בשיטת העבודה שלנו, הייתי יכול לכתוב קוד שמשתמש בספריה בדיוק בדרך בה התכוונו להשתמש בה. אבל החלום הזה קצת מזכיר את החלום של ללמוד שפה דרך קריאת מילון. כל המילים אולי כתובות שם, אבל אין שום דרך להבין ולהטמיע אותן רק מתוך קריאה. המוח האנושי לא עובד כך.

המוח האנושי עובד בכיוון ההפוך: הוא מחפש בעיות ורק אחרי שיש לו בעיה הוא מחפש בשבילה פיתרונות. אחרי שפיתרון מסוים חוזר מספר פעמים לכמה בעיות שונות אנחנו מתחילים להטמיע אותו ומוכנים להשתמש בו גם בהקשרים חדשים, ולאט לאט מזהים באיזה מצבים צריך ולא צריך להשתמש באותו פיתרון. הבעיה? למצוא את הבעיות זאת עבודה מאוד קשה.

הספריה שבחרתם ללמוד מטפלת בהמון מקרים של המון אנשים שונים. ספריות טובות נבנות לאורך שנים ומטפלות במקרים שנבנו בצורה אורגנית. דיווח אחרי דיווח, בקשת פיצ'ר אחרי בקשת פיצ'ר, ולפעמים גניבה ספרותית מספריות מקבילות. אנשים חכמים מאוד אספו בעיות של אנשים חכמים אחרים והטמיעו את הפיתרונות בתוך הספריה. מי שינסה למצוא לבד את הבעיות ולחפש רק פיתרונות עבורן הולך מהר מאוד להתאכזב: רוב החלקים בתיעוד יישארו בצל, כיוון שלא יהיו לנו בעיות מתאימות שיקחו אותנו אליהם.

הפיתרון לכן הוא לא לקרוא את התיעוד אלא לנהל איתו דיאלוג. מתחילים בתיעוד, קוראים על יכולת או מנגנון בספריה, ואז סוגרים את התיעוד ומנסים לבנות לבד את המצב (הבעיה) שבגללו יכולת זו פותחה. את הבעיה שמישהו העלה שהביאה את כותבי הספריה לכתוב את החלק הזה בה. אחרי שיש לנו כיוון ראשון לבעיה אנחנו מתחילים "לשחק" עם הקוד, ומוצאים עוד בעיות שצריכות את אותו פיתרון (חייבות להיות, כי אף כותב ספריה לא יתאמץ להוסיף קוד בשביל לפתור בעיה שולית של איזה נודניק מהאינטרנט). בסופו של דבר אנחנו רוצים להגיע למצב שאנחנו מסוגלים לדקלם בעיות ומכירים את כל הפיתרונות "הקלאסיים" לבעיות אלה, כלומר הפיתרונות שאנשים השתמשו בהם לפני שאותה יכולת היתה חלק מהספריה. אנחנו רוצים להבין מה הבעיות בכל פיתרון ולמה היה חשוב להכניס פיתרון מובנה לספריה שעכשיו אנחנו לומדים.

חיזרו על זה עם כל דף מהתיעוד ותראו שלא רק שאתם מצליחים לקרוא ולזכור, אחרי כמה שבועות אתם גם מבינים הרבה יותר טוב את הספריה וכל הדברים שהיא יכולה לעשות.