מספיק שמשימה תופיע פה באחד התרגילים בשביל לייצר ציפיה: הציפיה להצליח לפתור את המשימה ובזמן סביר. פגשתי גם מתכנתים שלקחו את המשחק הזה של התרגילים לעולם האמיתי, וחשבו שבגלל שהם קיבלו מהראש צוות משימה הם אמורים להיות מסוגלים לפתור אותה תוך כמה שעות או ימים.

בתי ספר עבדו קשה כדי ליצור את התניית הצ'ק ליסט - כלומר להכין אותנו לפתור מבחן. המבחן הוא על זמן כמובן וככה אנחנו צריכים להיערך לפתור שאלה בעשרים דקות כדי להספיק לפתור את כל המבחן בשעתיים ורבע (עם עוד 5 דקות לכתוב את השם ולנשום באמצע).

אבל העולם האמיתי לא עובד ככה.

בעולם האמיתי יש משימות שלוקחות שבועות וחודשים. משימות בהן אנחנו מתקדמים כל יום קצת ואז פתאום מבינים שלא הבנו כלום וחוזרים הרבה אחורה או פתאום מבינים שיש דרך יותר קלה וקופצים 5 צעדים קדימה. משימות מעניינות בעולם האמיתי כוללות מחקר וגילוי ושינויי כיוון ואז עוד ניסיון ואז עוד חמישה.

הציפיה לפתור את התרגיל או המשימה בשעתיים רק עושה נזק. הדבר החשוב אינו להגיע לפיתרון, אלא לנצל את התרגיל כדי ללמוד כמה שיותר דברים. כמו עם יין טוב, גם המטרה של תרגיל טוב היא לא להגיע לסוף. הלימוד זה מה שקורה בדרך.