"אני רוצה להיות כלבויניק" - אמר אף אחד אף פעם. "אני רוצה לכתוב קוד מבולגן, לכתוב בעשר שפות שונות כל יום, לתקן באגים במערכות שאני לא מבין בהן". או "אני רוצה לעבוד על מערכת שאין דרך לבדוק אותה, שאי אפשר לשדרג כי אתה לא יודע מה יישבר, ושכל פעם שמעלים גירסה צריך להשאיר צוות שלם בכוננות שבוע בגלל התקלות".

ובכל זאת אני מכיר יותר אנשים שעובדים בסביבות כאלה מאשר אנשים שעובדים בסביבות בריאות. אני מכיר יותר מתכנתים שכותבים קוד מבולגן בגלל חוסר זמן, שמוותרים על בדיקות או שמוכנים לחיות עם כשלונות בבדיקות ושבפועל יכתבו מה שצריך לכתוב בשביל שהמערכת תעבוד.

ויש המון סיבות לפער:

1. תכף יש דמו גדול, אחרי ההשקעה כבר נוכל לבנות מוצר כמו שצריך.

2. בדיוק גייסו עכשיו הרבה אנשים חדשים, אחרי שהם יתאקלמו יהיה יותר זמן לכתוב קוד נכון.

3. יש עכשיו המון לקוחות חדשים, צריך לתקן מהר את הבעיות כדי לא ליצור לחברה שם רע.

4. אין לנו לקוחות בכלל אז חייבים לבנות מהר את הפיצ'ר הזה. אחרי שנמצא כמה לקוחות נוכל לתקן.

הפער בין "מה שאני חושב", "מה שאני אומר" ו"מה שאני עושה", לא רק גורם לקוד לעבוד פחות טוב, אלא הוא בעיקר גורם למתכנת להרגיש פחות טוב. הוא גורם לנו לאבד אמון בעצמנו, ולאט לאט אפילו לפחד לעזוב את אותה סביבה רעילה. "מי ירצה אותי" חושב המתכנת שמרגיש שהעבודה שלו לא תואמת את הערכים שלו. אנשי מקצוע טובים לא היו מתנהלים כך.

היציאה מהמלכודת עוברת דרך ההבנה שאי אפשר למשוך לאורך זמן פער בין המחשבה למעשה. לא משנה איך אתם חושבים שמתכנתים מקצועיים צריכים להתנהל - כדאי מאוד להתחיל לאמץ את השיטות האלה ביום יום שלכם.