לפני כמה ימים חבר תייג אותי בפוסט מעניין בלינקדאין. בדרך כלל אני לא עונה שם אבל הפעם היה קשה להתעלם. הפוסט דיבר על כתיבה יומית ועלתה שם שוב השאלה מה עושים כשאין לך על מה לכתוב. האם שווה רק "לשרבב כמה מילים" בשביל שיצא פוסט, או שעדיף לשתוק ולדלג על פוסט. הנה כמה ציטוטים מאותו דיון-

"לא עדיף לכתוב רק שיש לך משהוא חשוב או מועיל?"

"כאשר חסר בפוסט את הערך המוסף, הנזק רב מהתועלת."

"כלל הזהב שלי הוא: אם אין לך מה להגיד - אל תגיד את זה כאן. או בכלל. ובניסוחם של חז"ל: מילה בסלע, שתיקה בשניים."

עם גישה כזאת קשה לכתוב ובטח שקשה להתמיד בכתיבה. אבל, לכתיבה יכולה גם להיות מטרה מעבר לתפוצה של פוסט בודד. המטרה של הבלוג הזה היא לעזור לאנשים לכתוב קוד טוב יותר, לשאול שאלות מעניינות לגבי קוד ולגבש דעה ביקורתית על טרנדים בעולם התכנות. שינוי לא קורה ביום אחד. כמו המשפט הישן ש״אין הטיפה חוצבת בסלע מכח עוצמתה אלא מכוח התמדתה״ כך בשביל לעשות שינוי אנחנו צריכים את ההתמדה ואת התזכורת ואת החזרה. אני לא חושב שיש פוסט אחד שכתבתי שיגרום למישהו לשנות גישה, אבל אני בטוח שמי שיעקוב אחר הבלוג על בסיס יומי בסופו של דבר יראה את האפקט.

וכמו שבכתיבת קוד אנחנו מוכנים לפעמים להכניס קוד גרוע למערכת בשביל להתקדם, כך גם בבלוג - לא כל הפוסטים יהיו באותה רמה. לא כל הפוסטים ידברו לכולם באותו אופן. אבל, גם אני לא השופט הכי טוב: יש פוסטים שהייתי בטוח שהם לא מספיק טובים וקיבלתי עליהם תגובות מעולות, ופוסטים אחרים שהייתי בטוח שהם מעבירים את המסר בצורה מדויקת ובסוף כמעט אף אחד לא הבין מה רציתי להגיד בהם.

לא כדאי לפחד מעבודה גרועה. עדיף לעבוד ולשפר. או במילים הכל כך מדויקות של סת':

לאנשים עם מחסום כתיבה אין בעיה בהקלדה. יש להם בעיה לחיות עם כתיבה גרועה, כתיבה לא מושלמת, כתיבה שאולי תחשוף משהו ממנו הם פוחדים. הדרך להתמודד עם זה אינה לחכות שהכתיבה תהיה מושלמת, כי אם תחכו לעולם לא תגיעו לשם.

הדרך להתמודד היא לכתוב, ולהבין שלא מתים מכתיבה גרועה. כמו בכל מיומנות, אנחנו משתפרים עם אימון ופידבק.