רוב הזמן בעבודה על בעיית תכנות לא מושקע בהקלדה. בעיות התכנות המעניינות הן כאלה שאתה פשוט לא יודע מה להקליד כדי לפתור אותן, ולכן רוב הזמן מושקע במחקר: מחפשים רעיונות (בראש או ברשת), כותבים ומנסים אותם, רואים אם זה עובד ואז מתקנים, משפרים או עוברים לרעיון הבא. ורוב הזמן אנחנו לא יודעים כמה זמן ייקח עד שנגיע לפיתרון שעובד.

ויש משהו ממכר בממלכת האי וודאות הזאת, אפילו מותח. זה מרגיש שאנחנו עושים משהו חשוב - בונים עוד פיצ'ר, מתקנים עוד באג. עושים את העבודה.

תשוו את זה לכל הדברים שאנחנו לא עושים בפרויקט, אבל חשובים לא פחות:

1. כתיבת תיעוד.

2. עריכת היסטוריית הקומיטים בגיט כדי שתשקף נכון את העבודה שעשינו.

3. כתיבת בדיקות.

4. ריפקטורינג לפיתרון כדי שיהיה קל לתחזק אותו בהמשך.

5. טיפול במקרי קצה.

6. טיפול בשגיאות ויצירת Flows מתאימים למשתמשים במצבי שגיאה.

כל אחד מששת הסעיפים ברשימה הוא הצלחה וודאית - מרגע שמתחילים אותו הוא בטוח יצליח. ששת הסעיפים יחד יחזקו את הפיתרון הנוכחי שכתבנו, ויהפכו קוד שבמקרה עובד למנגנון בסיסי במערכת שאפשר להסתמך עליו ולבנות בעזרתו מנגנונים נוספים.

גם מבחינת השקעת זמן - החלק הכי קשה באי וודאות הוא האינטרקציה בין הפיתרון החדש שאני כותב לקוד הקיים במערכת. חיזוק הקוד הקיים באמצעות תיעוד, בדיקות וטיפול בכל מקרי הקצה, מצמצם משמעותית את האי וודאות ומאפשר לי להתקדם יותר מהר בפיתרון בעיות חדשות.

אבל עזבו אתכם הצלחות וודאיות וקוד נכון... למי יש זמן לזה... יאללה מה הבאג הבא?