למתכנתים צעירים רבים אין בעיה לבוא בהצעות מרחיקות לכת, להכניס כלים חדשים ופריימוורקים חדשים למערכת ואפילו ליזום ולהעביר הרצאות על נושאים שהם כמעט לא מכירים. אותם מתכנתים מבינים את הפוטנציאל במוניטין שיוכלו לצבור, ויודעים שממילא אין להם הרבה מוניטין לאבד.

ככל שאנחנו גדלים המוכנות "לקחת סיכונים" נחלשת. הרווח שיצא לי מלהכניס כלי חדש למערכת הוא כנראה לא גבוה, והסיכון משמעותי. מתכנתת וותיקה עשויה להרגיש שמצפים ממנה להכיר לעומק כלי מסוים לפני שהיא ממליצה עליו לצוות; היא יודעת בדיוק מה זה אומר "להכיר לעומק" כי היא מכירה לעומק את הכלים שעכשיו עובדים איתם, ויודעת שכרגע (או בעתיד הנראה לעין) אין לה זמן ללמוד לעומק את אותו כלי חדש.

הפחד מהפאדיחה ליפול היה מה שעצר אותי כשכולם עברו מ perl ל python: ידעתי שכשאני מגיע ללקוח לעזור בבעיית פרל לא משנה מה יהיה אני אוכל למצוא לו פיתרון טוב, כי כבר ראיתי אינסוף בעיות פרל ופיתרונות שלהן באותה תקופה. ב python הסיפור היה שונה לגמרי - ההיכרות שלי עם פייתון היתה מוגבלת, ולפני שרואים פרויקטים ופותרים בעיות אי אפשר באמת לקבל ביטחון. פרילאנסרים צעירים ממני נכנסו בלי להתבלבל לפרויקטים בפייתון, ואני הסתכלתי מהצד וחיכיתי, וככל שחיכיתי הקפיצה רק נראתה יותר קשה.

הבעיה עם הפחד מהפאדיחה היא שבכל מקרה ספציפי ההחלטה לקחת סיכון היא באמת החלטה יותר קשה. מה טוב כבר יצא לי מלקחת פרויקט ייעוץ בפייתון כשאני לא יודע מספיק טוב פייתון? אני רק אשב המון שעות על כל בעיה קטנה, ובסוף אתן ללקוח קוד בינוני. אבל, כשמסתכלים על התמונה הגדולה, ברור שאחרי 3-4 פרויקטים אני כבר אכיר את השפה ממש טוב ואוכל להיות מועיל לעצמי ולסביבה.

וכשחוזרים לעבודה היום יומית כמתכנתת בצוות - להמליץ על כלי בודד שאולי לא יעבוד טוב זה מסוכן, אבל להיות זאת שממליצה על טכנולוגיות חדשות זה כבר משהו ששווה לשאוף אליו. העניין שהדרך תמיד עוברת דרך הפאדיחה, דרך הפעם הראשונה, דרך הנפילה.

במקום לפחד מהפאדיחה ליפול - כדאי להתרגל פשוט ליפול. להפוך את הנפילה לחלק מהחיים ולהבין שבטווח הרחוק, כשאנחנו בונים סגנון חיים שבו הנפילה היא לא פאדיחה אלא חלק מהיום יום שלנו, אנחנו רק מרוויחים.