כתבתי השבוע קוד תקשורת צד לקוח מאפס, כלומר בלי ספריה כמו react-query או swr. הקוד משך מידע מהשרת וגם שמר אותו ב cache מקומי, הגביל את מספר התשובות ששמורות ב cache ואת הזמן בו שומרים אותן וטיפל בכל מיני מקרי קצה.

ככל שהתקדמתי שורה ועוד שורה חשבתי -

״למה אני צריך לכתוב את זה? בטח מישהו כבר כתב את זה קודם״

״חייבת להיות ספריה שעושה את זה... אני לא מאמין שאני מבזבז ככה את הזמן״

״יו אני בטח מפספס פה מלא מקרי קצה, בחיים לא אצליח לתפוס ולתקן את כולם״

״אין מצב שזה יעבוד כמו שצריך על כל הדפדפנים ואין סיכוי שאני מוצא זמן לבדוק את זה על כל מכשיר״

״עוד פעם if ??? זה כבר החמישי שלי בפונקציה. למה כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש!?״

וככל שאני חופר במחשבות האלה במקום לכתוב קוד הלכתי להסתכל בקוד של ספריות שעושות דברים דומים (כי נו, אין דבר שמעודד בזבוז זמן יותר מאשר קוד שאתה לא רוצה לכתוב). יכולים לנחש מה מצאתי שם? נכון, בדיוק את אותו קוד שאני לא רציתי לכתוב. את הטיפול באותם מקרי קצה, את הבדיקות ואת ה if-ים.

הרצון לכתוב רק קוד "נקי" ו"יפה" הוא נחמד, אבל החיים הם לא ספר לימוד. הרבה מקטעי הקוד שמפעילים את החיים שלנו מלאים בטיפול באינסוף מקרי קצה, באינסוף "פלסטרים" שמתכנתים הדביקו כל פעם שנתקלו בבעיה חדשה או תיקנו באג חדש. וויתור על כתיבת קוד כזה, רק כי "חייבת להיות דרך טובה יותר", ושילוב ספריה חיצונית במקום לא הופך את המערכת לנקיה יותר - הוא פשוט מעביר את הלכלוך למקום שקשה לראות אותו. לפעמים, כשיש ספריה חיצונית טובה ומתוחזקת זה כדאי. כשאין אחת כזאת צריך גם קצת להתלכלך לפעמים.

(נ.ב. הדרך היחידה לכתוב קוד שמטפל בהמון מקרי קצה בלי להשתגע נקראת בדיקות. בלעדיהן, סגירה של כל חור חדש פותחת 3 חורים קודמים שחשבתם שסגרתם).