"שימו לב כולם היום נכתוב ממשק גרפי מבוסס ווב למחשבון שרק יודע לחבר מספרים. הממשק צריך לאפשר למשתמש להקליד מספרים וכשלוחצים על כפתור צריך להציג את סכום כל המספרים שהוקלדו."

"רגע בוס אין פה מספיק אינפורמציה" נשמע קול מתכנתי מקצה החדר, "מה גבולות הגיזרה? בכמה מספרים צריך לתמוך?"

"אני לא יודע תזכור שזו פעולת חיבור אז בטח לא יהיה פחות מ-1, וגם יותר מדי שורות לא נראה יפה על המסך אז בואו נגביל את זה ל-10 מספרים במקסימום".

וכך נולד אילוץ פיקטיבי. מכאן כל מיני מקומות בקוד יכולים להתחיל להתבסס על זה ש"אף פעם לא יהיו יותר מ 10 תיבות", ולכתוב פונקציות כמו זו למשל:

function update() {
  var i;
  for (i = 3; i <= 10; i++) {
    labelID = "line_R" + i;
    if (document.getElementById("num").value >= i) {
      document.getElementById(labelID).style.display = "list-item";
    } else {
      document.getElementById(labelID).style.display = "none";
    }
  }
}

אילוצים הם אחלה כי הם נותנים לנו אפשרות להתקדם. זה שהממשק צריך להיות מבוסס ווב או לעבוד בצד-לקוח בלבד אלה דברים שאנחנו חייבים לדעת בשביל לכתוב את הקוד. אבל כמו שאילוצים עוזרים להתקדם כך הם גם קשים לשינוי. האתגר בבניית מערכת הוא לא לנסות לעבוד בלי אילוצים (כי אז לא תצליחו לבנות שום דבר) אלא למצוא את סט האילוצים המינימלי שאיתו אפשר לרוץ קדימה.