כל מערכת אמיתית שראיתי השתמשה בפחות פיצ'רים ממה שיש בשפת התכנות או בפריימוורק בו היא נכתבה, ורובן משתמשות בהרבה פחות יכולות ממה שקיים בשפה.

זה לא (תמיד) בגלל שמתכנתים לא מכירים את השפה, אלא הרבה פעמים מתוך הרגל. אנחנו כותבים עוד מאותו דבר כי ככה אנחנו רגילים לכתוב, או כי ככה הופיע בתיעוד או כי ככה ראינו באיזו דוגמת קוד במקום אחר בפרויקט. קוד, כמו וירוס, משתכפל כל הזמן בתוך פרויקט.

הבעיה עם קוד היא לרוב לא פיצ'ר שחסר בשפה, אלא שימוש לא מספיק יצירתי בפיצ'רים שכבר יש שם. דוגמה קטנה שראיתי לא מזמן היא קוד דומה לזה בפייתון:

try:
    do_something(1)
except Exception as e:
    print("An exception occurred in code block 1:", str(e))

try:
    do_something(2)
except Exception as e:
    # Exception handling code for code block 2
    print("An exception occurred in code block 2:", str(e))

try:
    do_something(3)
except Exception as e:
    print("An exception occurred in code block 3:", str(e))

והשאלה שהתלוותה אליו - האם יש דרך לתפוס את שלושת ה Exceptions באותו try ועדיין להריץ תמיד את כל הפקודות?

מי שכתבו את הקוד יודעים להשתמש ב try/except וגם ולהגדיר פונקציות, אבל אף אחד מהם לא חשב להכניס את ה try/except לתוך הפונקציה, או לעטוף את הפונקציה עם פונקציה שעושה את ה try/except. ברור לי איך זה קרה - המנגנון התחיל עם קריאה אחת, ואז מישהו היה צריך קריאה נוספת ולכן העתיק במקום לכתוב פונקציה (כי זה יותר קל), והשלישי כבר אפילו לא התלבט.

רוב הזמן לא חסרים פיצ'רים בשפה. האתגר הוא למצוא איך להשתמש טוב יותר ביכולות שהשפה או הטכנולוגיה מציעות.