כאילו משום מקום הרעיון הבא החליט לדפוק באיזו דלת פנימית בראש. כמו לראות משהו שאחרים לא רואים ואחר כך אי אפשר להפסיק לראות אותו. כמו שעון מעורר שנתקע על הסנוז הוא ממשיך לתקתק בתוך הראש.

ואת רוצה להגיד לו - עזוב רעיון. לא צריך עכשיו. חכה שאמצא עבודה, או אחרי החתונה, או שאצליח לחסוך קצת, או אחרי הטיול, אחרי חופשת לידה, אחרי שהוא יתחיל ללכת, אחרי הגמילה, אחרי הקידום אחרי התואר.

אבל הרעיון לא יחכה. כשלא פותחים את הדלת לרעיונות הם הולכים למקום אחר, ואנחנו ממשיכים עם זיכרון של מה שהיה יכול להיות.

דווקא היום ודווקא אנחנו (הייטקיסטים והייטקיסטיות, אנשים שבונים מוצרים ביום יום בתור עבודה, אנשים שיודעים לבנות מוצר ויכולים להגיע איתו ללקוחות בכל העולם) נמצאים במקום הכי טוב להתקדם עם רעיון גם בלי סיכון גדול מדי.

ויכול להיות שזה לא רעיון כזה טוב. ויכול להיות שאף אחד לא ירצה לבוא. ויכול להיות שזה לא יצא יפה או אופנתי כמו שרצית. זה בסדר. גם להתאמן על בניית פרויקטים זה חשוב, וככל שנותנים לרעיונות יותר מקום באים יותר מהם.

כשהדבר הגדול הבא דופק על הדלת, אל תשאירו אותו בחוץ.