הקושי הכי גדול בכתיבת בדיקות לתוכנית קיימת היא רשימת התלויות של תוכניות קיימות. באופן טיפוסי כשאנחנו מגיעים לקודבייס נטול בדיקות הקוד משתמש ברכיבים חיצוניים שיהיה קשה להחליף, ויש תלות משמעותית בין אזורים שונים בקוד שלא מאפשרת "לנתק" מנגנונים מסוימים כדי לבדוק אותם בנפרד. התוצאה של כתיבת בדיקות למערכת כזאת היא או בדיקות אינטגרציה ענקיות שבודקות "מה המשתמש היה עושה", וכשהן נכשלות נותנות מעט מאוד אינפורמציה לגבי איפה הבעיה, או בדיקות יחידה קטנות מדי, שלא בודקות שום דבר מעניין.

על פניו TDD היה אמור לפתור את הבעיה הזאת, אבל ב TDD הדגש הוא על כתיבת קוד הבדיקות ולא על התשתית או קוד המערכת. במילים אחרות אנשי TDD ישמחו לכתוב Mock Objects כדי שיוכלו לכתוב בדיקה לרכיב מסוים לפני שכותבים את קוד הרכיב. שלב הריפקטורינג ב TDD מגיע בסוף ומתמקד בריפקטורינג של הקוד אחרי שהבדיקה כתובה.

בראיה של בדיקות בתור First Class Citizen אנחנו מסתכלים על כלל הקוד ואוסף התלויות שלו בתור משהו שצריך להיבדק בצורה יעילה. זה לא משנה אם הבדיקה נכתבת לפני או אחרי הקוד, הדבר החשוב הוא מה היא בודקת, וכמה קל להריץ אותה. הדבר משפיע על כל שלבי הפיתוח ובחירת הכלים ולפעמים מחייב החלטות קשות, לדוגמה:

1. נעדיף להשתמש בבסיס נתונים שיכול לרוץ מקומית מתוך קוד הבדיקה, במקום בבסיס נתונים שמחייב חיבור לרשת.

2. נארגן את הקוד כדי שחלק כמה שיותר גדול ממנו יוכל לתפקד לפני שמגיעים לממשקים החיצוניים, וכך אפשר יהיה לבדוק הרבה מהקוד גם בלי מוקים.

3. נעטוף קוד שמגיע מספריות חיצוניות כדי שיהיה יותר קל להחליף אותו בקוד בדיקה צפוי.

אנחנו רוצים להגיע למצב שתוך פחות מדקה אנחנו יכולים לקבל הבנה לגבי רמת הבשלות של פיצ'ר חדש שכתבנו, וכמה הקוד החדש שובר מנגנונים קיימים. התיחסות לבדיקות בתור חלק בלתי נפרד מהתהליך והימנעות מתבניות ורכיבים שאי אפשר לבדוק אותם (כי אחרי זה כבר נכתוב לזה mock או קודם נבדוק שזה עובד) הם המפתח לפיתוח מוצרים שמחזיקים מעמד לאורך זמן.