לגישת TDD יש המון הבטחות - הם הבטיחו שדרך הבדיקות נוכל לתכנן טוב יותר את הארכיטקטורה, שכתיבת בדיקות תצמצם את מספר הבאגים, שיהיה קל יותר להגיע ל Deployment, שיהיה קל יותר לתקן באגים כשיתגלו בפרודקשן וגם לבנות קוד חדש.

אבל כמו שיודע רוב מי שעבד בגישה הזאת בפרויקט אמיתי, המציאות מורכבת יותר.

כן אנחנו כותבים בדיקות, אבל עדיין מגלים "פתאום" המון מקרי קצה שלא חשבנו עליהם, ושדורשים ריפקטורינג כולל של רכיבים בסיסיים במערכת. כן אנחנו כותבים בדיקות, אבל אז בפרודקשן מגלים בעיית ביצועים שמכריחה אותנו לארגן המון קוד מחדש, כולל את קוד הבדיקות. כן אנחנו כותבים בדיקות, אבל לעתים קרובות מגלים שהן היו מיותרות.

והכי גרוע - כן אנחנו כותבים בדיקות אבל עדיין יש באגים.

אחת הסיבות שבדיקות לא מוצאות באגים היא שיש פחות באגים בקוד שכולל בדיקות. הבאגים מסתתרים באותם חלקים בקוד שעליהם אין בדיקות. במקום לדמיין שהבדיקות מיותרות (כי אף פעם אין באגים בקוד שקשור אליהן), שווה לנצל את התכונה הזאת של בדיקות ולהוסיף אותן ליותר חלקים בקוד.