יש שני סוגים של שיעורים משעממים - לפעמים זה משעמם כי אנחנו מכירים את כל החומר, ולפעמים כי הקצב לא מתאים ואנחנו פשוט לא מבינים כלום.

השיעמום מהסוג הראשון יותר קל. כשאני יודע מה קורה אני יכול לנווט בשלווה לחדשות, לפייסבוק, לטוויטר או לכל גנב זמן אחר. פעם בכמה דקות אפשר להוציא את השנורקל כדי לראות שהחומר עדיין מוכר.

השיעמום היותר קשה הוא זה מהסוג השני. שיעמום של חוסר הבנה הוא מתיש, כי אנחנו משקיעים המון אנרגיה בלנסות להבין, בלנסות להדביק את הקצב. במבנה של הרצאה גם מאוד קשה לראות את הפער. זה השיעמום המרדים.

כשנתקלים בשיעמום כזה האינסטינקט שלנו מטעה. באותו רגע אנחנו רק מחפשים "לסגור את הפער", לנסות "להבין כמה שאפשר", להמשיך להקשיב אפילו שזה משעמם כי למדנו בבית ספר שיש פה משהו חשוב ושההזדמנות הזאת לא תחזור. עכשיו מקשיבים, אחרי זה מבינים. ומרוב רצון להבין העיניים נעצמות והפה מפהק, כי הגוף כבר יודע מה שהמוח לא רוצה לשמוע.

והאמת הכואבת היא שהפער יותר גדול ממה שהמוח היה רוצה לדמיין. זה לא איזה "רעיון" קטן שצריך לשמוע והכל יסתדר, אלא עבודת השלמה משמעותית כדי לסגור את אותו פער. גם אם בקורס נתנו לנושא חצי שעה, אולי אני צריך ארבע שעות כדי להבין את הנושא הזה. הקצב שלי יכול להיות שונה מהקצב של אחרים והניסיון ללמוד בקצב שלא מתאים לי הוא פשוט מתיש.

במצב כזה הפיתרון הכי טוב והיחיד שעובד הוא להיצמד לקצב שלך, גם אם זה לא הקצב של הכיתה או הוידאו. זה בסדר לראות את אותו שיעור כמה פעמים. זה בסדר להשקיע שבועיים בדף תרגילים, גם אם מישהו אחר פתר אותו ביום. לימוד זה לא תחרות והקבוצה לא חכמה יותר מכל אחד מהאנשים בה.

הקצב היחיד שעובד הוא הקצב שעובד עבורך.