המתכון הוא פשוט-

1. כותבים קוד תשתית.

2. צריכים פיצ'ר או תיקון באג והקוד לא מסתדר עם התשתית.

3. מתקנים את התשתית.

4. בונים את הפיצ'ר עם התשתית החדשה.

מה שקורה בפועל הוא ששלב 3 הרבה יותר קשה מכל האחרים, לכן אנחנו מדביקים במקומו "פלסטר" שהוא תיקון זמני שעוקף את התשתית הקיימת. אנחנו לא חושבים על הפלסטר הזה בתור תשתית חדשה כי הוא פותר רק בעיה קטנה וספציפית בפיצ'ר שפשוט לא הצלחתי לבנות עם התשתית הקיימת. המחשבה היא "אף אחד אף פעם לא יצטרך שוב מעקף כזה, ולכן אין טעם לכתוב את הקוד גנרי מדי. ובכלל אולי אני פשוט לא מבין את התשתית הגאונית של האפליקציה וכן יש דרך שפשוט לא ראיתי בתוך התשתית לבנות את הפיצ'ר שרציתי, אז אני אכתוב את הפלסטר בינתיים וכשאהיה מספיק חכם או יהיה לי מספיק זמן אני כבר אעדכן את התשתית או אמצא את הדרך הנכונה לכתוב את זה".

את ההמשך של הסיפור אתם מכירים - הפלסטר הופך לפיתרון הקבוע, מועתק לעוד מקומות באפליקציה והופך לתשתית החדשה שאף אחד לא חשב עליה מראש.

אם אתם צריכים פיצ'ר שהתשתית לא מאפשרת הבעיה היא התשתית לא הפיצ'ר שלכם. קחו את הזמן לתקן את התשתית, עדיף לפני בניית הפלסטר, ובטוח לפני שהפלסטר משכפל את עצמו לשאר הקוד.