הבלוג של ינון פרק

"אני לא יודע איך לעשות X" זו עמדת ברירת המחדל, המצב ההתחלתי. יש המון המון דברים שאני לא יודע וזה לא מעניין לדבר עליהם.

אבל ברגע שהנושא עולה בפעם הראשונה זה משנה הכל.

עכשיו, היכולת לכתוב בדיקות הפכה מעוד מיומנות בערימה האינסופית של דברים שאני לא יודע, לחסם שמפריע לי בחיים. לא קראתי את המאמר כי אני לא יודע לכתוב בדיקות. לא בניתי סט בדיקות אוטומטיות לפיצ'ר כי אני לא יודע לכתוב בדיקות. לא התקבלתי לעבודה כי הם היו צריכים מישהו עם ניסיון ב TDD ואני לא יודע איך לכתוב בדיקות.

הבעיה עם חסמים זה שככל שהם חוסמים אותנו יותר פעמים, כך הם נראים יותר מפחידים והעלות השקועה נעשית גדולה יותר. העלות השקועה כאן היא אוסף כל ההזדמנויות שפספסתי בכך שלא למדתי איך לכתוב בדיקות מוקדם יותר.

בשביל לא ליצור לעצמנו חסמי ידע, ובהינתן שעמדת "אני יודע לכתוב בדיקות" לא זמינה לך כי אתה באמת לא יודע לכתוב בדיקות, שווה לזכור שהמרחק בין "אני לא יודע לכתוב בדיקות" ל- "אני לומד לכתוב בדיקות" הוא בסך הכל רבע שעה עבודה. מספיק Tutorial אחד, וידאו אחד, שינוי שורת קוד אחת - בשביל לכתוב את הבדיקה הראשונה.

ובניגוד ל-"לא יודע לכתוב בדיקות", עמדת "אני לומד לכתוב בדיקות" היא כולה פתיחת דלתות: כשאני לומד משהו אני שמח לקרוא עליו מאמרים, לשמוע עליו פודקסטים ולנסות לכתוב עוד בדיקה גם לפיצ'ר הקטן ההוא. דווקא כיף העסק הזה של בדיקות. אני שמח שהחלטתי ללמוד אותו.

לי זה לא יקרה. אז מה אם האייפון מתלונן שהסיסמה שלי חלשה מדי או שהופיעה במאגר סיסמאות שנפרצו. אין לחץ דווקא היום להחליף סיסמה. הוא בטח אומר את זה לכולם.

לי זה לא יקרה. אז מה אם לא ביצעתי Pen Testing מסודר כבר ארבע שנים. ואז מה אם אף פעם אין לי זמן לשדרג את התלויות. המערכת שלי היא לא מסוג המערכות שנפרצות, זה פשוט לא מעניין אף אחד.

לי זה לא יקרה. אז מה אם רוב העובדים בהייטק סופגים ירידה בשכר וקושי במציאת עבודה כשמגיעים לגיל מסוים. אני עדיין צעיר וממילא הרבה יותר חכם מכולם. לי תמיד יציעו עבודה, מקסימום יבקשו ממני ללמוד איזה כלי חדש.

לי זה לא יקרה. אני יודע בדיוק מה כל שורה במערכת שלי עושה, ולכן כשאני מתקן שורה אין מצב שאני שובר משהו במקום אחר. מתכנתים אמיתיים מעלים מהסביבה המקומית שלהם ישר לפרודקשן.

ועכשיו ברצינות.

הדרך היחידה להקטין את הסיכון (ושימו לב כאן לבחירת המילה - להקטין - סיכון תמיד יהיה. אסונות קורים). בקיצור הדרך היחידה להקטין סיכונים היא לעבוד נכון:

1. להחליף סיסמאות כל X זמן וכמובן כל פעם שתוכנה אוטומטית זיהתה סיסמה חלשה.

2. לדאוג לשדרג תלויות באופן תדיר ולעבוד לפי תהליכי פיתוח מאובטח שכבר קיימים בשוק.

3. ללמוד כל הזמן טכנולוגיות חדשות ולהישאר בחזית הטכנולוגיה, גם דרך עבודה על פרויקטי קוד פתוח או קורסים אם מקום העבודה חוסם אתכם.

4. לכתוב בדיקות אוטומטיות, לעבוד עם אנשי QA, להריץ Deployment מדורג ולייצר תהליכים אוטומטיים שיזהו כשהמערכת נשברת אצל המשתמשים ויאפשרו לחזור גירסה.

עבודה נכונה זה לא משקולת שאתם תקועים איתה ושמונעת מכם לעשות את הקסם שתכננתם לעשות. עבודה נכונה היא המסגרת שמאפשרת את הקסם. מתכנתים טובים יודעים להשקיע את הזמן ביצירת המסגרת בתוכה קל לנו לעבוד.

גרף-קיו-אל מספק דרך מודרנית יותר מ REST לשליפת מידע דרך API, ובצורה בה ה Client קובע איזה מידע הוא יקבל. באופן הזה במקום לפנות ל Endpoint מסוים כדי לקבל את רשימת אנשי הקשר, ואז ל Endpoint אחר כדי לקבל את מספרי הטלפון של כולם, אפשר לפנות ל Endpoint אחד ולבקש לקבל את כל הפרטים במכה אחת.

בעבר פרסמתי פה מדריך לשליפת מידע משרת דרך GraphQL. אני ממליץ לקרוא את המדריך בקישור לפני שממשיכים לפוסט של היום, שמראה איך לבנות שרת GraphQL.

הנה טריק דוקר פשוט שחסך לי הרבה זמן היום וחשבתי לשתף. דמיינו שיש לכם מערכת שמורכבת ממספר מיקרו סרביסים ומספר בסיסי נתונים ותורי הודעות כדי לחבר את כל הבלאגן הזה. עכשיו בסביבת פרודקשן הכל טוב יש לנו אימג'ים מסודרים לכל המערכות וכולם שמחים. אבל מה קורה בפיתוח?

במצב פיתוח אנחנו משנים קוד כל הזמן ורוצים לראות את התוצאה מיד בלי לבנות מחדש את כל האימג'ים. והטריק בשביל להשיג את האפקט הזה נקרא Docker Volumes. כלומר במצב פיתוח, במקום להריץ את הקוד מהאימג' אנחנו ניקח את הקוד מכונן על המחשב המארח. כל שינוי קוד אצלי על המחשב המארח אוטומטית ייקלט בתוך הקונטיינר ויגרום לטעינה מחדש של הקוד.

הנה קובץ docker-compose.yml קטן להמחשה:

version: "3.9"

services:
  mongo:
    image: mongo

  rabbitmq:
    image: rabbitmq

  web:
    build: ./mainapp
    command: ["/usr/bin/wait-for-it.sh", "rabbitmq:5672", "--", "bundle", "exec", "rails", "s", "-p", "3000", "-b", "0.0.0.0"]
    volumes:
      - ./mainapp:/myapp
    ports:
      - "3000:3000"
    depends_on:
      - rabbitmq

  service:
    build: ./service
    command: ["/usr/bin/wait-for-it.sh", "mongo:27017", "--", "/usr/bin/wait-for-it.sh", "rabbitmq:5672", "--", "nodemon", "main.js"]
    volumes:
      - ./service:/myapp
    depends_on:
      - rabbitmq
      - mongo

הקובץ מתאר בסיס נתונים מונגו, תור הודעות rabbitmq, אפליקציית ריילס ראשית ו Micro Service יחיד ב node.js. הקובץ מותאם לסביבת פיתוח ובסביבת פרודקשן יהיה לנו docker-compose.yml אחר.

הקובץ מתייחס לשתי תיקיות שנמצאות איתו באותו מיקום: בתיקיה service נמצא Micro Service שכתוב ב Node.js ובתיקיה mainapp נמצאת אפליקציית ריילס. לכל אחד מהם יש Dockerfile משלו ובגלל זה השימוש ב build. אבל אותו Dockerfile מגדיר את התיקיה /myapp בתור תיקיית הבית באמצעות הפקודה:

WORKDIR /myapp

עכשיו כשמגיעים להריץ את הפקודה הראשית של הקונטיינר מה שהקונטיינר רואה בתור תיקיית הבית זה בעצם התיקיה service שנמצאת אצלי על המכונה. ה nodemon שרץ בתוך הקונטיינר עוקב אחרי שינויים בקוד שקורים אצלי על המכונה, וכשאני משנה את הקוד בסרביס אוטומטית nodemon יטען את הקוד מחדש.

עם קובץ ה docker-compose.yml הזה מספיק להפעיל פעם אחת:

$ docker compose build

ואחרי זה בתחילת הפיתוח:

$ docker compose up

והמערכת עולה עם כל הסרביסים והאפליקציות ובסיסי הנתונים ומה לא.

יש לכם טריקים נוספים לפיתוח קל עם docker-compose או docker? אשמח לשמוע וללמוד, מוזמנים לשתף בתגובות.

בתי חרושת עובדים מסביב לשעון וכל יום מייצרים דברים בקצב קבוע וידוע מראש. בתי ספר ניסו לחקות את הטכניקה וכך נוצרו תוכנית הלימודים, השיעורים, המבחנים וגם השאלה שההורים אוהבים לשאול את הילדים בסוף היום: "ומה למדת היום בבית ספר?".

עם השנים הפנמנו את המסר ובמעבר לעולם העבודה התחלנו לשאול את עצמנו "ומה בנית היום?", ולצפות שהשקעה תייצר התקדמות. לצפות שאם צריך לכתוב מערכת של אלף שורות אז כל מה שצריך הוא לכתוב 100 שורות ביום כדי לסיים ב 10 ימים. איזה קישקוש.

קידוד, כמו הרבה מקצועות יצירתיים, אינו לינארי ואינו צפוי. זאת הסיבה שאנחנו "מפשלים" בהערכות זמנים וגרועים כל כך בישיבות הסטטוס. אני יכול לשבת שבוע על משימה שתיקח למישהו אחר שעה, ובהזדמנות אחרת אותו מישהו אחר ישב שבוע על משימה שתיקח לי שעה. אני לפעמים בטוח שמשימה מסוימת תיקח גג חצי שעה ובסוף כשהיא לוקחת שבועיים אני מסתכל על הקוד ובעצמי לא מבין מה קרה שם.

זה לא באג בשיטה, ככה השיטה עובדת. "מה למדת היום", במשמעות האותנטית שלה לא בתור "כמה התקדמתם היום בתוכנית הלימודים" אלא באמת "מה למדת היום?", "למה שמת לב היום?", "מה ראית היום?" - אלה השאלות שכדאי לשאול אחד את השני ואת הילדים שלנו, כדי ליישר קו עם האופי של העבודה היצירתית שמחכה להם.

שיחקתי היום עם המדריך הזה כדי ליצור Web API ב C#.

וכמובן שאחרי כמה צעדים לפי ההוראות פתאום באחד הסעיפים לא בדיוק קיבלתי את הפלט הנכון ובמקום אחר פקודה לא בדיוק עבדה. בשלב הבדיקה קיבלתי מסך לבן.

לא לדאוג - אני מתכנת. יש המון דברים שאפשר לעשות כדי לגרום לקוד לעבוד:

1. אפשר להדביק את הודעת השגיאה בגוגל ולקוות שיעלה איזה דף מ Stack Overflow.

2. אפשר למחוק את הכל ולהתחיל לעקוב מההתחלה אחרי ההוראות.

3. אפשר לנסות Tutorial אחר.

4. אפשר להיכנס לפרויקט ולהתחיל לשנות קוד באקראי או להוסיף הודעות הדפסה.

אבל האמת שיש רק דבר אחד מעניין לעשות כאן - להבין מה הבעיה. וזה קשה, כי אם אתה לא מכיר את הטכנולוגיה בכלל אז ה"להבין מה הבעיה" הולך לקחת אותך למסע כדי לבדוק איזה קוד מתחבר לאיזה Route, ומה זה בכלל Controller, ואיזה Middlewares נמצאים בשימוש ביישום ASP.NET דיפולטי, ומה זה בכלל appsettings.json, ואיך הוא מחליט על איזה פורט להקשיב, ולמה הם כותבים מילים בתוך סוגריים מרובעות מעל שמות של מחלקות או מתודות. במבט ראשון זאת לא נראית כמו הדרך הקצרה ביותר לגרום ליישום לעבוד. במבט שני קל לראות שכשיודעים לענות על כל השאלות שראינו ויודעים לחפש את הבעיה, גם הרבה יותר קל לפתור אותה עבור יישום זה ועבור היישומים הבאים שנכתוב.

אני די בטוח שאני יכול לפתור תרגיל חשבוני, גם אם הוא יהיה מסובך עם המון מספרים. ואני די בטוח שלא משנה כמה אנסה אני לא הולך לגלות תרופה לסרטן.

הידע שאני יכול לפתור משהו משפיע על הגישה שלי כלפי אותו אתגר. אני מוכן לנסות עוד כמה פעמים לפני שאתייאש, ואני מוכן לקרוא את ההוראות יותר בעיון ולחפש בזכוכית מגדלת איפה הקוד שלי לא בדיוק כתוב כמו שצריך - רק בגלל שאני יודע שאני יכול לפתור את זה ושבטח יש משהו קטן שצריך לתקן ואז זה יסתדר.

אבל ברגע שאתגר מסוים נראה לי כמו חיפוש תרופה לסרטן, כל התמונה מתהפכת ואני אפילו לא מנסה. מה הטעם להמשיך עוד סיבוב אם ממילא התשובה מסובכת מדי ולעולם לא אגיע אליה?

רוב המשימות והאתגרים הן איפשהו באמצע. יש כאלה שיותר קרובות לדברים שעשיתי ולכן אני די בטוח שזה יצליח, ואחרות שמרגישות ממש כמו הרפתקאה. חשוב לשים לב שלא משנה בתוך איזה אתגר אנחנו, ההבנה שמשהו "אפשרי" מגיעה רק אחרי שהצלחנו אותו, וההבנה שמשהו "לא אפשרי" או לפחות "לא אפשרי במסגרת הזמן והתקציב" יכולה להגיע רק כשהזמן והתקציב נגמרים.

לפני שאני מתחיל משימה אני אוהב להקציב לה מסגרת זמן. כשהזמן ייגמר, בין אם הצלחתי ובין אם לא, אני אוכל להחליט אם המשימה "אפשרית" ובסך הכל לקחתי כיוון לא נכון או שצריכה יותר זמן; או שהמשימה "גדולה עליי" וצריך לחתוך. אבל עד שהשעון מצלצל? זה הזמן שלכם להתנהג כאילו אתם פותרים תרגיל חשבוני פשוט: ברוגע, תוך קריאה בעיון של ההוראות, הקוד והתיעוד, ומתוך הרגשה שהכל הולך לעבוד ויש רק עוד שטיק אחד קטן לפתור. כל התנהגות אחרת רק מגדילה את הסיכויים שלכם לכישלון ידוע מראש.

אחת הסיבות ש TypeScript מרגישה כמו בזבוז זמן היא שברוב המקרים אני חושב שאני יודע יותר מהמחשב. הנה קטע קוד פשוט לדוגמה:

interface IObject {
  a: number;
  b: number;
}

const o : IObject = { a: 10, b: 20 };
const k = JSON.parse('"a"');

console.log(o[k]);

זה קוד TypeScript שלא עובר קומפילציה למרות שאין בו אף טעות.

אני יודע שערך המשתנה k תמיד יהיה a, אבל המחשב לא יודע את זה עדיין. הוא עוד לא הריץ את JSON.parse ולכן לא יכול לדעת מה תהיה התוצאה שלו. זה נהיה יותר מסובך כשבמקום JSON.parse אני צריך ללכת לשרת להביא את הערך של מפתח מסוים.

ניסיון לקמפל את הקוד מקפיץ את השגיאה:

Element implicitly has an 'any' type because expression of type 'any' can't be used to index type 'IObject'.

הגיוני. טייפסקריפט שם לב שהגדרתם טיפוס למשנה o ולכן מניח שאתם רוצים שהוא ישמור עליכם בעבודה עם משתנה זה.

אפשר לפתור את הבעיה בשתי דרכים פשוטות ברגע שאנחנו מבינים מה קרה כאן:

1. אפשר לבקש מ TypeScript שיעזוב אותי בשקט ולא ישמור על המשתנה o בכלל.

2. אפשר להגיד ל TypeScript שאני יודע מה שאני עושה והתצואה של JSON.parse באמת הולכת להיות מפתח מתוך הממשק IObject.

הכיוון הראשון נראה כך ומתקמפל:

interface IObject {
  a: number;
  b: number;
}

const o : Record<string, any> = { a: 10, b: 20 };
const k = JSON.parse('"a"');

console.log(o[k]);

והכיוון השני נראה כך וגם מתקמפל:

interface IObject {
  a: number;
  b: number;
}

const o : IObject = { a: 10, b: 20 };
const k: keyof IObject = JSON.parse('"a"');

console.log(o[k]);

שאלה זריזה (אל תספרו לי את התשובה. תענו בראש): כמה מכם, אחרי שסיימתם לכתוב פיצ'ר או לפתור באג, חוזרים אחורה עם git reset --hard ואז מנסים פיתרון נוסף? ופיתרון שלישי? ורביעי? וחמישי?

האם אי פעם בחיים שלכם כמתכנתים פתרתם את אותה בעיה חמש פעמים בחמש דרכים שונות, רק כדי למצוא את הפיתרון הטוב ביותר?

אני מוכן להמר שעבור רובנו התשובה היא "לא". בפוסט שקראתי לא מזמן רצו להדגיש עד כמה ראיונות עבודה לא קשורים למציאות, אז הם ציטטו את השאלה שבכותרת וענו בנחרצות "לא". לפתור את אותה בעיה כמה פעמים ולנסות למצוא את הפיתרון האידאלי זה קטע של ראיונות עבודה, לא משהו שיש זמן עבורו למתכנתים אמיתיים שצריכים להעלות מוצר.

אבל...

אם באמת בעבודה היום יומית שלכם אתם עוצרים בפיתרון הראשון. אם הכי רחוק שאתם מגיעים זה לחפש קצת בהתחלה כמה כיוונים ובסוף להתקדם רק עם אחד מהם. אז איך אתם מתכננים ללמוד ולהשתפר?

ואני לא מדבר על לגלות איזו טכנולוגיה יותר מתאימה למוצר באמצעות כתיבת POC בכמה טכנולוגיות שונות. את זה אני יודע שאתם עושים. אני מדבר על בחירת המחלקות לפיתרון מסוים. אני מדבר על חלוקת העבודה בין ה Micro Services שאתם כותבים. אני מדבר על הבחירה בין כתיבת שאילתת SQL מסובכת לבין פיענוח המידע בקוד צד שרת. אני מדבר על ההתבלטות עד כמה לשנות את קוד המקור בשביל שיהיה קל לבדוק אותו לעומת כמה Mock-ים לבנות כחלק מהבדיקה. אלה שאלות מעניינות שרק אחרי שאנחנו כותבים את שתי האפשרויות אנחנו נמצאים במקום להשוות ביניהן.

יש נקודה בחיים של מתכנתים שאנחנו כבר מצליחים להבין איך לעשות את הדבר הבא בלי יותר מדי קושי. שאנחנו מצליחים לבנות כל פיצ'ר שנותנים לנו או לפתור כל באג שאנחנו נתקלים בו. נכון, יהיו כאלה שלוקחים קצת יותר זמן ויהיו לפעמים בעיות, אבל בגדול אנחנו יודעים שזה ייפתר וזה באמת נפתר בסוף. הקפיצה הבאה מהנקודה הזאת היא לא לפתור עוד תרגיל או לבנות עוד פיצ'ר. זה כבר לא יעיל.

בנקודה הזאת הקפיצה הבאה היא להכיר יותר פיתרונות לאותה בעיה. להכיר לעומק, להבין, לכתוב, שניים, שלושה, ארבעה פיתרונות לאותה בעיה. לראות מי מהם פועל יותר מהר ובאיזה מצבים. לראות איך כל פיתרון גדל או נשבר. ולהיות מסוגלים להציג את היתרונות והחסרונות של כל דרך עם הניואנסינים הדקים שמבדילים בין הדרכים.

האם באמת צריך להכיר 5 פיתרונות לאותה הבעיה? אם אנחנו מכוונים להיות המתכנתים הכי מקצועיים שאנחנו יכולים - התשובה בהחלט כן.

רוב האנשים שנרשמים לחדר כושר מפסיקים לבוא אחרי החודש הראשון. רוב האנשים שמתחילים ללמוד שפה חדשה יפסיקו לפני שיגיעו לרמת דיבור שוטף ואפילו רוב האנשים שיתחילו ללמוד תכנות לא יגיעו לכתוב מערכת שלמה או לעבוד בתחום.

איך זה קורה?

למה אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לעשות משהו, מדמיינים את עצמנו משקיעים את מה שצריך בשביל להצליח ובסוף אחרי ההחמצה הראשונה מוותרים? מה קורה ברגע הזה שדברים כבר לא נראים אפשריים?

כל הרגל שאנחנו מנסים לאמץ מביא שינוי בסגנון החיים, וכל שינוי מורכב מחלקים שאנחנו יותר אוהבים וחלקים שפחות. אם תחליטו לאמץ הרגל של Life Long Learning, כלומר שילוב לימוד בתור חלק אינטגרלי מהחיים (גם כשכבר יש לכם עבודה, ולא רק בלימודים לתואר), אתם תגלו שלהשקיע כמה שעות בשבוע בלימודים לפעמים חושף אתכם לרעיונות חדשים ועוזר לכם לחשוב טוב יותר, אבל לפעמים גם מרגיש כמו בזבוז זמן כשהלכתם ללמוד משהו שלא התחברתם אליו. יותר מזה, אתם תגלו שלא בכל שבוע מתחשק לכם ללמוד ושלפעמים מטלות של לימודים באמת מרגישות כמו שיעורי בית.

כשאנחנו מאמצים הרגל חדש אנחנו עושים המון בחירות קטנות לגבי אותו הרגל. בדוגמה של לימודים זה יכול להיות: כמה פעמים בשבוע ללמוד, באיזה סדר, באיזה טכניקות, לבד או עם חברים, ללמוד דברים שקשורים לעבודה או נושאים שאני לא מבין בהם כלום, ללמוד בבוקר או בערב, ועוד אינספור בחירות קטנות שמשפיעות על התהליך.

אוסף הבחירות והניואנסינים יוצר שיווי משקל. חלק מהדברים לגבי ההרגל החדש באים לי בטוב ועוזרים לי להמשיך להשקיע בו, וחלק אחר הן המטלות שאני פחות אוהב ומורידות לי את המוטיבציה כל פעם שאני מנסה להתקדם. לאורך זמן שיווי משקל שלילי, בו יש יותר מטלות מעיקות או שהן מקבלות משקל גדול יותר, יוצר חוסר איזון ואובדן מוטיבציה. לפעמים אפשר לתקן חוסר איזון כזה עם מוטיבציה חיצונית ("אם לא תלמד תקבל ציון נמוך", או "אם תקבל מעל 80 בקורס תקבל מילגה"). הרבה פעמים לא.

כשאתם מגיעים להחמצה הראשונה, לאימון הראשון שדילגתם עליו, לפוסט הראשון שלא כתבתם בזמן, לתרגיל הראשון שלא הגשתם - היזהרו לא לקחת את זה כסימן שכל העסק לא בשבילכם. זה פשוט לא נכון.

ההחמצה הראשונה אומרת שמשהו בשיווי המשקל שבנינו עבור ההרגל החדש לא עבד. וזה מאוד הגיוני: זאת הפעם הראשונה שאתם מייצרים לעצמכם את ההרגל הזה. ברור שלא תצליחו להגיע לאיזון הנכון בניסיון הראשון.

במקום לזרוק את הכל שווה להתחיל מחדש עם בחירות קצת אחרות. במקום ללמוד בערב נסו לשים שעון וללמוד בבוקר לפני שכולם קמים (או להיפך). במקום ללמוד עם חברים נסו ללמוד לבד (או להיפך). התהליך של אימוץ הרגל חדש הוא אישי וכולל חיפוש אחר הדרך הספציפית בה ההרגל הזה יעבוד בשבילכם. וכששיווי המשקל טוב הכדור מתגלגל מעצמו.