הסיפור הבא קורה כמעט כל יום וכמעט בכל ארגון, אבל אצלי בצוות הוא קרה עם Git. יום אחד חבר הגיע לעבודה כולו נרגש לספר על כלי חדש לניהול גירסאות שהוא ראה שנקרא Git. הכלי אמור לתת חוויה הרבה יותר טובה למפתחים בהשוואה ל SVN איתו עבדנו באותו זמן.
אחרי שתי דקות של נאום רובנו הפסקנו להקשיב לו וחזרנו לעבודה. אחרי יומיים אותו חבר כבר הפך לבחור המוזר שמשתמש בכלים שאף אחד לא מכיר, וברוב המקרים הוא היה צריך לעבוד יותר קשה בשביל לעשות את אותם הדברים שלנו באו בקלות. ושלא תתחילו אפילו לחשוב על הפרצוף שאותו חבר קיבל כשאחד מאתנו היה צריך לעשות עבודה על המחשב שלו עם הגיט הזה.
ובכל זאת אחרי כמה חודשים ולאט לאט הוא התחיל למצוא את היתרונות בעבודה עם גיט, ואיתו לאט לאט עוד כמה אנשים בצוות. וכך מצוות של עשרה אנשים מספר האנשים שבחרו להתאמץ עם גיט עלה: מאחד לשניים, משניים לשלושה ובסוף התייצב על שישה. עם המתכנתים גם חלק מהפרויקטים עברו להיות מנוהלים בגיט בלבד (במקום ב SVN), וזה שכנע עוד שניים לעשות מאמץ וללמוד את הכלי.
זה לא קל להביא כלי חדש, זה לא קל ללמוד כלי חדש וזה לא קל להתחיל לעבוד עם כלי חדש. ובכל זאת אנחנו יכולים לבחור:
האם אני רוצה להיות החבר שמביא את הכלי החדש?
האם אני רוצה להיות החברה שלומדת ראשונה ועוזרת לו להטמיע את הכלי?
האם אני מוכן להשקיע רק כשאני רואה שהכלי הזה באמת נותן יותר ערך?
האם אני מעדיפה להתאמץ להסתגר בקוביה שלי ובגבולות התפקיד שלי במקום ללמוד כלי שכבר ברור שחצי מהצוות משתמש בו ביום יום?