הבלוג של ינון פרק

הבעיה עם פחד בתור מנטור היא שאנחנו פוחדים מהדברים הלא נכונים, לדוגמה-

הרבה אנשים פוחדים מטיסות, למרות שיש יותר סיכוי להיפגע בתאונת דרכים באוטו.

הרבה אנשים פוחדים מחיסון בזריקה, למרות שאין להם בעיה לקבל את אותו חומר בבליעה. שלא לדבר על זה שהרבה פעמים המחלה ממנה החיסון מגן גרועה בהרבה.

וזה פוגש אותנו גם בקריירה - הרבה אנשים פוחדים לדבר מול קהל או לספר על פרויקטים שבנו, למרות שלשמור רעיונות והישגים בבטן זה הרבה יותר מסוכן. הרבה אנשים פוחדים להישאר בלי עבודה, כשבעצם הרבה יותר מסוכן להישאר במקום ולהתעורר חמש שנים מאוחר מדי. הרבה אנשים פוחדים מללמוד את הדבר הלא נכון, כשבעצם הרבה יותר מסוכן לא ללמוד כלום.

מקרה קלאסי של פחד הוא אותה שכירה שחולמת להיות עצמאית אבל פוחדת שלא תרוויח מספיק כסף בתור עצמאית ולכן לא מנסה. התמודדות בריאה עם פחד כזה תהיה להבין מה זה לעבוד בתור עצמאית, לזהות ערוצי הכנסה אפשריים (ועדיף אפילו להתחיל להרוויח מהם בקטנה באמצעות השקעת מספר שעות בשבוע), ולייצר תוכנית מסודרת של סיכויים וסיכונים מתוך הבנת השטח. התמודדות לא בריאה היא לקטר לחברים שלהיות עצמאית זה מפחיד.

לפחד יש מקום. הוא עוזר לנו להבין את הגבולות שלנו ואת האמונות שלנו. דרך הפחד אני יכול למצוא מקומות ששווה לחקור אותם, בצורת "מעניין למה זה כל כך מפחיד אותי", "מעניין מה חושבים אנשים שלא פוחדים מהדבר הזה", או אפילו "מעניין איזה סוגי מחשבות אוכל לאמץ כדי לפחד יותר או פחות מהדבר הזה".

אבל בואו לא נתבלבל. את ההחלטות הרציניות של החיים כדאי לקבל אחרי מחקר מבוסס ושקילת האפשרויות והסיכונים. הימנעות מפעולות מפחידות הרבה פעמים רק מחמירה את המצב.

בהתמודדות עם בעיה, "אין לי מושג איך לגשת לזה" הוא התחלה מצוינת. ההמשך צריך להיות "אבל אני מוכן לנסות".

כי שני המשפטים האלה יחד מובילים אותנו קדימה-

1. אין לי מושג איך לגשת לזה, אבל אני מוכן לנסות את הרעיון הראשון ש Chat GPT יציע לי. גם אם זה לא יעבוד בטח אלמד משהו מהניסיון.

2. אין לי מושג איך לגשת לזה, אבל אני מוכן לנסות אז אשאל חברים, ואולי אקבל כמה רעיונות.

3. אין לי מושג איך לגשת לזה, אבל אני מוכן לנסות גם משהו שאף פעם לא ניסיתי קודם.

4. אין לי מושג איך לגשת לזה, אבל אני מוכן לנסות כי זה מספיק חשוב בשביל להתמודד עם האכזבה.

5. אין לי מושג איך לגשת לזה, אבל אני מוכן לנסות גם על חשבון דברים שאני כן יודע לעשות, כי שם הדרך קדימה.

אין לי מושג איך לגשת לזה. וזה בסדר גמור.

אתם כבר יודעים שהתחלתי לא מזמן ללמוד סקאלה, ואחד הצעדים הראשונים שלי עם שפת תכנות הוא לממש דברים שאני כבר יודע לפתור רק בשביל לראות איך זה עובד. אז הנה פיתרון של Advent Of Code 2022 Day 2 בסקאלה, תוך שימוש נרחב ב match/case שלהם והחצים שנראה שמאפיינים את השפה.

ואולי בסיס נתונים רלציוני הוא לא כזה רעיון טוב? או לא כזה מתאים לפרויקט שלך?

ואולי Virtual DOM הוא לא כזה רעיון טוב? או לא כזה מתאים לפרויקט שלך?

ואולי ORM לא היה כזה רעיון טוב? או לפחות לא הכי מתאים לפרויקט שלך?

כמה החלטות אנחנו מקבלים רק כי הן שם, כי אין לנו את הידע "להתווכח", וכי זה מה שכולם עושים? כמה פעמים אנחנו מגלים, באיחור של שנה או שנתיים, שאנחנו עובדים הרבה יותר מדי קשה ולא נהנים מהיתרונות של הכלי שבחרנו? ומה עושים במצב כזה?

הבעיה עם תשתיות היא שמאוד קשה להיפטר מהן. בפרויקט ריילס כל הקוד שלי מבוסס על ORM. אם מחר אני רוצה להחליף את זה לגישה פוקנציונאלית לבסיס הנתונים צריך לשכתב הכל. בפרויקט ריאקט כל הקוד מבוסס על Virtual DOM. אם מחר אני רוצה להחליף את זה לגישה ריאקטיבית או אימפרטיבית אצטרך לשכתב את הכל. אלה החלטות שהן כמו דרך חד-סטרית בפיתוח. ואלה גם ההחלטות שאנחנו מקבלים בשלבים הכי מוקדמים של הפרויקט, כשלא יודעים עדיין מספיק על הדרישות, האתגרים והרבה פעמים גם לא מספיק על הטכנולוגיה שבחרנו. אז לוקחים מה שכולם לוקחים ומקווים לטוב.

מיקרו סרביסים מהווים סוג של אלטרנטיבה, כי אני בונה מוצר קטן יותר ואז ב"מוצר" הבא אוכל לבחור תשתית אחרת. אבל הם מכניסים עולם שלם של סיבוכים בהיבט של תקשורת וסינכרון בין הסרביסים.

פיתוח POC הוא ניסיון נוסף להתמודד עם האתגר, אבל בדרך כלל גם הוא לא פותר את הבעיה כי ה POC הוא בסיסי מדי ודווקא במקרים הפשוטים עוד לא רואים את הבעיות של התשתית שבחרנו.

מה בכל זאת אפשר (חוץ מלאכול את הלב כמובן)? זה כבר תלוי בפרויקט. הרבה פעמים אני מגלה שכתיבה מחדש בטכנולוגיה יותר מתאימה, אפילו אחרי חצי שנה פיתוח, כמעט לא לוקחת זמן, כי עיקר ההתעסקות בפיתוח הראשוני היתה בכלל בלזהות את הבעיה. אפשר בהחלט לשבת שבועיים ולשכתב קוד שנכתב בחצי שנה. אופציה שניה אם אפילו את השבועיים האלה קשה למצוא, או אם נזכרתם מאוחר מדי, היא להחליף תשתית לאט ובזהירות. בהתחלה להוסיף מודולים חדשים בתשתית החדשה ואחר כך לאט להחליף דברים קיימים. מה שחשוב הוא להסתכל על המערכת כל הזמן בתור משהו "חי", ולהיזהר מלהיתקע לאורך זמן עם תשתית שרק מעכבת אותנו, רק בגלל שהיא היתה זמינה בתחילת הפרויקט.

לא רק אנשים יכולים להיות אדיבים, התואר הזה יעבוד גם על קוד אם נקפיד על מספר כללים:

1. קוד אדיב לא עושה לך עבודה. הוא לא מבקש ממך שתשדרג כל יומיים ולא מכריח אותך לשנות את הקוד שלך כל פעם ששידרגת גירסה. אם כבר הכניסו שינויים גדולים הם ישמרו על תאימות אחורה.

2. קוד אדיב יודע לעבוד קצת בשבילך. הוא לא כולל הרבה תלויות ואם כבר יש הוא יביא אותם איתו. הוא גם יגיע עם תיעוד מקיף שכולל הרבה דוגמאות שאפשר כבר לקחת ולהתחיל מהן.

3. קוד אדיב לא יתווכח כשתחליט לעשות דברים קצת אחרת ממה שהוא תכנן. הוא יתאמץ כדי לתת לך לעבוד בדרך שלך, ויבין שכל Constraint שמוסיפים למערכת רק מקשה על השימוש בו.

4. קוד אדיב יעזור לחברים. כשאתם מנסים להשתמש בו לא בדיוק כמו שצריך הוא יידע להציג הודעות שגיאה מפורטות ומדויקות ולהסביר לכם מה נשבר ומה צריך לעשות כדי לסדר את זה.

בשביל לבנות אתרים נגישים אנחנו צריכים להוסיף אינדיקציה ויזואלית כשכפתור נכנס לפוקוס, כדי שמשתמשים יוכלו לנווט בין הכפתורים של האתר בעזרת לחיצה על Tab.

הבעיה שגם לחיצה עם העכבר על כפתור מכניסה את הכפתור לפוקוס, אפילו שמשתמשים יודעים על מה הם לחצו ולא צריכים את האינדיקציה הזו. אפשר לראות את הבעיה בקודפן הבא, פשוט לחצו על הכפתור ותראו את הריבוע הכחול שמופיע סביבו:

https://codepen.io/ynonp/pen/LYMrbzw

מה עושים? פיתרון קל הוא להוסיף קצת JavaScript שיזהה לחיצות עכבר ויוסיף קלאס מיוחד ל body. בלחיצה על טאב נוריד את הקלאס הזה. ב CSS נציג את האינדיקציה הויזואלית לפוקוס רק אם הקלאס לא נמצא על ה body. קוד? ברור:

document.body.addEventListener("mousedown", () => {
  document.body.classList.add("using-mouse");
});
document.body.addEventListener("keydown", ({ key }) => { 
  if (key === "Tab") { 
    document.body.classList.remove("using-mouse"); 
  } 
});

ובקודפן:

https://codepen.io/ynonp/pen/LYMmmEd

אחד הדברים המעניינים שקורים ברשת בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז ה AI, הוא שכבר לא צריך ללכת להרצאות בשביל ללמוד דברים חדשים. אפשר להגיד שזה אפילו מיותר. כן אני יכול לראות ביוטיוב כל הרצאה מכל כנס, אבל הרבה יותר מהר לבקש מ Chat GPT לתקצר לי אותה או פשוט ללמד אותי מה שרציתי ללמוד משם. ונכון, הוא עדיין לא מושלם ויש לו הזיות, אבל אני חושב שבהסתכלות קדימה זה הולך להיפתר ודי מהר.

אז אם לא צריך יותר לשבת בכיתה בקבוצה בשביל ללמוד את החומר, למה בכל זאת אנחנו מעדיפים ללמוד בצורה כזאת? מה עוד אנחנו מקבלים מהרצאה חוץ מחומר הלימוד? הנה כמה רעיונות:

1. הרצאה מרגישה בטוחה - ככה למדנו מאז שהיינו קטנים, ויש משהו מרגיע ובטוח בלהמשיך משהו שעשינו לאורך שנים מגיל צעיר.

2. בהרצאה אני מרגיש שייך לקבוצה - יש איתי עוד אנשים שלומדים את זה. אני לא לבד.

3. הרגשה שאני יודע על מה מדובר - שאני במקום הנכון. שאני מבין. זה משהו שמאוד קשה לקבל מ AI.

4. כשאני משתתף ועונה על שאלות אני מרגיש שמסתכלים עליי - אני מרגיש שלמישהו נוסף (המרצה, שאר התלמידים) אכפת מה יש לי להגיד. ההשתתפות נותנת את התחושה שיש לי מה לתרום לשיחה ומחזקת את ההבנה.

5. בהרצאה יש דינמיקה קבוצתית - גם אם רוב הזמן רק המרצה מדבר, מספיק להסתכל מסביב על זה שנרדם, ועל זאת שמתפרצת עם שאלה, ועל ההוא שעובד על המחשב באותו זמן והשניים מקדימה שמקשקשים מול הפרצוף של המרצה. אחרי שעה אני כבר מרגיש מיודד עם רובם.

6. הפתעה - הסיפורים הקטנים שלא תכננתי לשמוע ואולי שווים יותר מהנושא האמיתי.

ומה אתכם? מה אתם תמשיכו לקחת מהרצאות אחרי שנוכל ללמוד הכל מה AI? למה עוד תרצו להמשיך לבוא?

בחור משקיע שנתיים ו 15 אלף דולר בפיתוח תוסף לכרום, ובסוף מרוויח מזה משהו כמו 200$. שוק מסוכן? אל תפתחו סטארט-אפ? עדיף להישאר בעבודה קבועה? לא יודע, בואו נקרא את הפרטים:

1. התוסף מאפשר לקבל עדכונים לווטסאפ כשמחיר של מוצר שמעניין אתכם יורד באמזון.

2. התוסף פעיל רק באיטליה

3. המוצר הוא Freemium, כלומר התוסף הוא חינמי אבל יש גירסת פרמיום שעולה כסף.

מה מסתבר? רק אחוז מזערי מהמשתמשים שידרגו לגירסת הפרימיום, והבחור לא מצליח להרוויח מהמוצר שלו. לא מזמן הוא הרוויח משהו כמו 200$ מ"טיפים" דרך כפתור בסגנון Buy Me Coffee בגירסה החינמית.

מסקנות:

1. יש מוצרים שיהיה קשה מאוד למכור אותם. יש גם מוצרים שיהיה קל למכור אותם, ובכל מקרה רוב המוצרים יצטרכו התאמה לקהל יעד כדי שאפשר יהיה למכור אותם (מה שקוראים Product/Market Fit).

2. לא כל מוצר חינמי טוב ושימושי שווה שידרוג, במיוחד כשה"פיצ'ר" שהוא נותן לא נראה כזה חשוב ויש אינסוף מוצרים דומים וחינמיים שעושים בדיוק אותו דבר.

ואולי המסקנה הכי חשובה - אם המטרה שלכם היא לבנות מוצר שירוויח כסף (בניגוד לבניית מוצר בשביל עצמכם, בשביל תיק עבודות או כל סיבה אחרת), אז מוצרים בתשלום הם אופציה קלה בהרבה ממוצרי Freemium. כשמוצר בתשלום לא מצליח אין לקוחות ואפשר לזרוק הכל ולהתחיל מוצר חדש. מוצרי Freemium יכולים להשיג בסיס לקוחות גדול שלא משלם, ואנחנו נכנסים למערבולת של הוצאות בניסיון להבין איך לעשות מזה כסף.

לא מזמן מישהו שאל ברדיט לגבי מובאקס ואם הוא עדיין רלוונטי. רוב התשובות היו של אנשים שבחרו את הכלי (מובאקס או רידאקס) לפני כמה שנים ונשארו עם הבחירה. עוד הרבה תשובות המליצו על כלים חדשים יותר כמו זוסטנד או Context.

מה שהיה חסר לי באותו דיון הוא אותם אנשים שבחרו לתת הזדמנות שניה.

"ניסיתי את מובאקס לפני כמה שנים, הוא לא עבד לי טוב, אבל לא מזמן ניסיתי אותו מחדש בפרויקט אחרי מספר פרויקטים עם רידאקס ואלה הדברים שאני חושב שהוא עושה טוב יותר".

או

"ניסיתי את רידאקס לפני כמה שנים, הכל היה שם מסובך, אבל אחרי כמה פרויקטים עם מובאקס חזרתי אליו ושמחתי למצוא את Redux Toolkit שהפך את תהליך העבודה להרבה יותר פשוט. יחד עם React Hooks נראה שזה פיתרון שאמשיך איתו גם בעתיד מהסיבות הבאות"

בהתלבטות טכנולוגית בין כלים בשלים, שווה לחפש את אלה שעברו וצברו ניסיון בשתי הסביבות, ואולי אפילו למצוא פרויקטים שלהם להשוואה. הם יתנו לנו נקודת מבט הרבה יותר מעמיקה ומעניינת.

רוב הקוד שאני רואה של מערכות שעובדות עם רכיבים חיצוניים (כמו בסיס נתונים) משלב את החלק שקורא את המידע עם החלק שמעבד אותו ומסיק מסקנות. זה יכול להיות בגלל אילוצים של ORM או בגלל שאנחנו לא חושבים מספיק על הפרדות לפני שכותבים את הקוד, או שחושבים אבל פוחדים מבעיות תחזוקה.

שתי דוגמאות- הקוד של swapi שמחזיר מידע על מלחמת הכוכבים כולל את המחלקה:

class PeopleViewSet(viewsets.ReadOnlyModelViewSet):

    queryset = People.objects.all()
    serializer_class = PeopleSerializer
    search_fields = ('name',)

    def retrieve(self, request, *args, **kwargs):
        return super(PeopleViewSet, self).retrieve(request, *args, **kwargs)

    def list(self, request, *args, **kwargs):
        return super(PeopleViewSet, self).list(request, *args, **kwargs)

הקוד של kutt כולל את הבלוק:

export const get = async (match: Partial<Link>, params: GetParams) => {
  const query = knex<LinkJoinedDomain>("links")
    .select(...selectable)
    .where(normalizeMatch(match))
    .offset(params.skip)
    .limit(params.limit)
    .orderBy("created_at", "desc");

  if (params.search) {
    query.andWhereRaw(
      "concat_ws(' ', description, links.address, target, domains.address) ILIKE '%' || ? || '%'",
      [params.search]
    );
  }

  query.leftJoin("domains", "links.domain_id", "domains.id");

  const links: LinkJoinedDomain[] = await query;

  return links;
};

והבעיה בתבנית היא שנוצרה לנו בעיה בבדיקות. בשביל לבדוק את הלוגיקה אנחנו חייבים בסיס נתונים כי הקוד של הלוגיקה כבר מריץ את השאילתה מול בסיס הנתונים. בשני המקרים אפשר לדמיין הפרדה בין שלושה מנגנונים:

1. הקוד שבונה את השאילתה לפי פרמטרים

2. הקוד ששולח שאילתה לבסיס נתונים ומחזיר תשובה

3. הקוד שמפענח את המידע שחזר ומארגן אותו לצורך שליחה למשתמש

רק (2) צריך את הגישה לבסיס הנתונים, ורק (2) הוא הקוד שאינו ספציפי לפונקציה או אפילו למערכת מסוימת. כשמצליחים להוציא את החלק הזה ולקבל אותו מבחוץ, אנחנו לוקחים צעד ענק קדימה לכיוון קוד שקל יותר לבדוק אותו, כי כבר לא צריך בסיס נתונים בבדיקה.

וכן זה נקרא Dependency Injection לדרייבר של בסיס הנתונים. וכן קשה מאוד להגיע לשם אחרי שהמערכת כתובה.