הבלוג של ינון פרק

טיפים קצרים וחדשות למתכנתים

בקצב שלי

14/12/2019

דמיינו פאב תל אביבי, אחד ביוני 2019, מסך ענק שמשדר את גמר ליגת האלופות בשידור חי ליברפול מול טוטנהאם. המתח בשיאו, אנשים עומדים אחד על השני עם הבירות והנשנושים וצעקות השמחה בגול השני של ליברפול דקות לפני סוף המשחק.

עכשיו קחו את אותו פאב, עם אותו מסך יום אחד אחרי ועם אותו משחק בדיוק (מוקלט הפעם, בכל זאת המשחק היה אתמול). . הפעם כל מה שנמצא בפנים זה שלושה שכנים של המקום מנשנשים ומעיפים מבטים משועממים לטלויזיה.

קשה להתווכח עם הכח של הקצב והקבוצה והמשחק של שתי המילים האלה: כשאנחנו עושים משהו בשידור חי עם עוד אנשים (גם אם התפקיד שלנו הוא בסך הכל לשבת בפאב עם הבירה ולצעוק על המסך) החוויה משתפרת משמעותית. והקסם הזה לא מוגבל רק למשחקי כדורגל:

  1. יש יותר סיכוי שתקשיבו ותנסו את הדוגמאות בוובינר אם אתם צופים בו בשידור חי, מאשר אם תנסו לראות את אותו אירוע בשידור חוזר.

  2. יש יותר סיכוי שתתאמצו לפתור את החידות של Advent Of Code בחודש דצמבר מאשר אם תנסו לפתוח אותן בפברואר.

  3. יש יותר סיכוי שתצליחו להיכנס לכושר אם תצטרפו לקבוצת ריצה, מאשר אם תנסו לרוץ בקצב שלכם.

וכן זה לגמרי בסדר להשתמש בטריק הזה כדי לקדם את עצמכם ולעודד את עצמכם לעשות את הדבר הקשה ההוא שהרבה זמן רציתם לעשות. צריך רק לשים בצד לכמה ימים את הקצב שלי ולהתחיל לרוץ בקצב של הקבוצה.

הרצת קוד אסינכרוני בבדיקות ה pytest שלכם

13/12/2019

בגלל העבודה עם קורוטינות ב asyncio שילוב קוד בדיקות איתו עלול להיות קצת מעצבן, לפחות עד שמגלים את הספריה pytest-asyncio.

הספריה pytest-asyncio היא פלאגין ל pytest שמוסיפה אפשרות לסמן בדיקות או Fixtures בתור בדיקות אסינכרוניות ובאופן אוטומטי תפעיל את הבדיקות האלה בתור קורוטינות ותעביר להן את ה event loop.

בשביל לשלב אותה בקוד הבדיקות שלכם מספיק להתקין מ pip ואז לסמן את הבדיקה בתור בדיקה אסינכרונית באופן הבא:

@pytest.mark.asyncio
async def test_luke_name(aiosession):
    data = await fetch(aiosession, 'https://swapi.co/api/people/1/')
    assert data['name'] == 'Luke Skywalker'

בדיקה זו משתמשת בפונקציית עזר בשם fetch (אסינכרונית גם היא) וב Fixture אסינכרוני בשם aiosession. הנה הקוד לשניהם:

@pytest.fixture()
async def aiosession():
    async with aiohttp.ClientSession() as session:
        yield session

async def fetch(session, url):
    async with session.get(url) as response:
        return await response.json()

כל Fixture אסינכרוני מוגדר באופן אוטומטי להיות בעל תחום הגדרה של פונקציה. בשביל להשתמש בתחום הגדרה גדול יותר אנחנו צריכים לדרוס את ה Fixture שנקרא event_loop של ספריית pytest-asyncio ולתת לו תחום הגדרה גדול יותר. בדוגמא הבאה אני מגדיל את תחום ההגדרה של aiosession כך שיישמר לאורך כל חיי תוכנית הבדיקה:

@pytest.fixture(scope='session')
def event_loop():
    loop = asyncio.get_event_loop()
    yield loop
    loop.close()


@pytest.fixture(scope='session')
async def aiosession():
    async with aiohttp.ClientSession() as session:
        yield session

חלק גדול מהכיף בעבודה עם pytest הוא שיש פיתרונות מוכנים כמעט לכל סוג בדיקות שתרצו לכתוב. כמו בהרבה מקרים כשמדובר בפייתון שווה לעשות מאמץ ולחפש פיתרון מדף ב pip לפני שרצים לכתוב לבד.

איך זה עדיין לא עובד???

11/12/2019

שלוש שעות של ניסיונות ועדיין לא מצליח להפעיל אפילו דוגמת קוד קטנה ... מי בכלל כתב את ה API הזה? ולמה אין פה תיעוד לשום פונקציה? ואיך אף אחד בסטאק אוברפלו לא נתקל בשגיאה המוזרה הזאת שקופצת לי כל הזמן?

הרבה פעמים הקושי שלנו בכתיבת קוד לא קשור רק לאתגר המקצועי של לגרום לקוד לעבוד, אלא לתסכול שמתלווה אליו כשאנחנו לא מצליחים להפעיל אפילו דוגמא קטנה, או לא מצליחים להבין למה משהו מסוים מתנהג כמו שהוא מתנהג.

והתסכול קשור קודם כל לשאלה מה לדעתך התפקיד שלך בתור מתכנת או מתכנתת? מה זה נקרא להעביר יום פרודוקטיבי? כי אם בשביל להרגיש טוב בסוף היום אתה צריך לסמן וי על כמה שיותר משימות אז ברור שכשהקצב יורד יהיה תסכול, וברור שיהיה לך קשה לצאת בשעה הקבועה מהמשרד כשקוד מסוים לא עובד.

במקום להתעצבן על השלוש שעות האלה קחו צעד אחורה ותשאלו מה אני בוחר למדוד היום? האם הבחירה הזאת עושה לי טוב? ומה אני רוצה להתחיל למדוד לגבי עצמי מחר?

לא משנים תפיסת עולם ביום אחד אבל כן שווה לזכור שיש מתכנתים מעולים שמרגישים טוב עם עצמם גם אחרי יום של מחקר, וגם אם המחקר הזה לא הסתיים בקוד שעובד.

הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לפרויקט עם בדיקות אוטומטיות

10/12/2019

הרבה פעמים הגישה שלנו לבדיקות היא קצת כמו הגישה לפנקייקים - כמה שיותר יותר טוב. אבל האמת היא שכמו שיותר מדי פנקייקים יעשו לכם כאב בטן, גם לעודף בדיקות יש אפקט דומה.

הבעיה עם עודף בדיקות נקראת בדיקות כפולות וזה עובד בערך כך: נניח שיש לנו שלוש (או שלושים) בדיקות שכולן מושפעות מפונקציה מסוימת. לא שהן בודקות אותה ישירות - אלא שבמהלך ריצת הבדיקות אנחנו גם מריצים את אותה פונקציה.

ובחיים כמו בחיים שום פונקציה לא נשארת קבועה לנצח ויום אחד החתימה או משהו בהתנהגות של אותה פונקציה משתנה. עכשיו, לא רק שאתם צריכים לתקן את הבדיקות האמיתיות של הפונקציה, ואת הקוד האמיתי שמשתמש בה - אתם גם תקועים עם שלושים בדיקות שנשברו בגלל משהו שבכלל לא היה קשר אליהן.

הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למערכת שלכם לא נקרא "לא מספיק בדיקות" אלא "אני רק אעלה את התיקון הדחוף הזה אפילו שהבדיקות נשברות ואת הבדיקות נתקן ביום אחר".

הדרך הכי טובה להתעלם מתיקיה או קובץ עם find

הפקודה find היא אחת הפקודות הגמישות ביותר של יוניקס והיא יודעת למצוא קבצים לפי כל פרמטר שאפשר לדמיין. הרבה זמן תהיתי למה אין אף מתג שמאפשר ל find לדלג על ספריות בדומה ל --exclude של grep. את התשובה מצאתי אחרי שהבנתי איך find עובד, והיא הרבה יותר פשוטה ממה שאתם מדמיינים.

אז בואו ניזכר רגע בהפעלה פשוטה של find למשל בשביל למצוא קבצים שהשם שלהם הוא package.json:

$ find . -type f -name package.json

הפקודה find מקבלת רצף של קריטריונים לחיפוש ובונה מהם שרשרת תנאים. במקביל היא רצה על כל הקבצים והתיקיות החל מתיקיית ההתחלה שלה ומעבירה כל נתיב בשרשרת התנאים שמצאה. במקרה שלנו למשל שרשרת התנאים היא:

  1. אנחנו מחפשים קובץ
  2. השם חייב להיות package.json

כש find מוצא נתיב למשל demo.txt קודם כל הוא בודק מה סוג הדבר שיש שם. בואו נניח ש demo.txt הוא קובץ אז הוא יעבור את החוליה הראשונה וייפול בשניה.

שרשראות תנאים יכולות גם להתפצל, למשל ה find הבא שמשתמש ב or יזהה קבצים בשם package.json או תיקיות בשם node_modules:

$ find . \( -type f -name package.json \) -or \( -type d -name node_modules \)

והנה עלינו לשתי שרשראות: או שעברת את כל השרשרת הראשונה, או שעברת את כל השרשרת השניה. כל שרשרת מורכבת משני תנאים.

עכשיו הגיע הזמן לשאול מה קורה עם הנתיב אחרי שהשרשרת נגמרת? באופן רגיל נתיב שסיים את כל השרשרת פשוט יודפס, אבל find נותנת לנו לשחק גם עם התנהגות זו. הפרמטר --exec הוא דוגמא לפקודה שמסיימת את השרשרת, באמצעות הרצת פקודה על הקובץ שנמצא. זאת הסיבה שהשורה הבאה תמחק לכם קובץ בשם demo.txt למרות שאתם חושבים שאתם מדברים על תיקיה:

$ find . -name 'one.txt' -exec ls -l {} \; -type d

הבעיה היא שיצרנו שרשרת שמסתיימת ב exec ובזה הסיפור שלנו נגמר. הפקודה -type d היא חסרת משמעות כאן כי היא באה אחרי סוף השרשרת.

ואם הבנתם את כל זה אתם מוכנים לשמוע את התשובה מתחילת הפוסט: משביל לדלג על קבצים או תיקיות ב find, כל מה שצריך זה לדאוג שהם לא יעברו את השרשרת. כך הפקודה הבאה תציג את כל הקבצים שמתחילים ב o ומסתיימים ב txt מלבד one.txt:

$ find . -type f -not -name 'one.txt' -name 'o*.txt'

ואם רוצים להתעלם מתיקיות הפקודה prune גורמת ל find לסיים את השרשרת ולדלג על התיקיה (היא רלוונטית רק כשהנתיב הוא תיקיה). לכן הפקודה הבאה תחפש את הקובץ package.json בכל מקום מלבד בתוך תיקיית node_modules:

$ find . -type d -name node_modules -prune -false -or -name package.json

ברירת המחדל של -prune היא להדפיס את התיקיה עליה היא דילגה, והתוספת -false מיד אחריה מדלגת על אותה הדפסה. בלי זה נקבל בפלט גם את התיקיה node_modules עליה דילגנו.

שקרים לבנים קטנים

08/12/2019

כשאתם מתיישבים לכתוב ממשק תכנות (API) חדש לספריה יש לכם שתי אפשרויות - אפשר לבחור לכתוב ממשק תכנות שיזרוק למשתמשים את האמת בפרצוף, או שאפשר להתחזות למשהו שהמשתמשים כבר מכירים. ולשני הדברים יש יתרונות וחסרונות.

הספריה Immer לקחה את הגישה המתחזה. הקוד הזה לא רומז בשום צורה למה שבאמת קורה בו:

import produce from "immer"

const byId = produce((draft, action) => {
    switch (action.type) {
        case RECEIVE_PRODUCTS:
            action.products.forEach(product => {
                draft[product.id] = product
            })
            return
    }
})

זה נראה כמו לולאה שמשנה אוביקט, אבל למעשה יש פה המון העתקות והזזות שאנחנו לא רואים. קוד JavaScript מקביל היה נראה כך:

const byId = (state, action) => {
    switch (action.type) {
        case RECEIVE_PRODUCTS:
            return {
                ...state,
                ...action.products.reduce((obj, product) => {
                    obj[product.id] = product
                    return obj
                }, {})
            }
        default:
            return state
    }
}

נשווה את זה עם Immutable.JS - ספריה שעושה בדיוק את אותו דבר אבל הפעם בממשק שזורק לך את האמת בפרצוף. אימיוטבל עובדת עם פונקציות משלה, על אוביקטים שלא נראים כמו שום דבר שאנחנו מכירים. הנה הקוד:

const byId = (state, action) => {
    switch (action.type) {
        case RECEIVE_PRODUCTS:
          const productsData = action.products.reduce((obj, product) => {
            obj[product.id] = product
            return obj
          }, {})
          const immutableProductsData = Immutable.fromJS(productsData);
          return state.merge(immutableProductsData);

        default:
            return state
    }
}

התוצאה דומה אבל הדרך ... בשביל להבין את הקוד של Immutable.JS אנחנו צריכים להכיר את Immutable.Map ואת Immutable.fromJS, ולכן בשביל לכתוב קוד כזה אנחנו חייבים לעבור קודם בתיעוד. אימר לעומת זאת ביטלה את עקומת הלמידה - היא פשוט השתמשה בדברים שאנחנו יודעים כדי לייצר פעולה אחרת לגמרי.

אז מה עדיף? כמו תמיד בחיים - זה תלוי:

  1. ספריה שמשקרת עדיפה כי קל יותר להתחיל לכתוב בה קוד, הממשק משחק על מבנים שאנחנו מכירים ממקומות אחרים ובעצם הספריה ביטלה את עקומת הלמידה. אנחנו מרגישים שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. אנגולר1 היתה יותר פופולרית מ Backbone בדיוק בגלל שהיא שיקרה, ואנשים קנו את זה בשמחה.

  2. ספריה שזורקת לך את האמת בפרצוף עדיפה כי היא עוזרת לנו לבנות את המבנים האופטימליים ביותר לביצוע כל משימה. אחרי המעבר לאנגולר1, אינספור מתכנתים התאכזבו מהביצועים של הספריה. הבעיה כמובן לא היתה הספריה אלא שהמבנה עודד אנשים לכתוב קוד שלא היה אופטימלי למנגנון שמתחת.

פיתוח ממשק שנראה כמו משהו אחר זה הימור - כשעושים את זה נכון זה יכול להיות נפלא ולהפוך את הספריה שלכם למשהו שכולם ירצו לעבוד איתו, אבל אם תפשלו לאנשים יהיה קשה מאוד לסלוח לכם, ולכם הרבה פעמים יהיה קשה מאוד לתקן את הנזק.

מבוא זריז ל Redux

מצאתי במקרה פוסט ישן שכתבתי על רידאקס. ארבע שנים עברו ולמרות שרידאקס לא השתנתה הרבה, כן קרו כמה דברים מרגשים ב JavaScript בזמן הזה כמו הספריה immer או המילה const. בקיצור היה נראה לי שווה לנסות לכתוב מבוא זריז וטוב יותר לרידאקס.

(וכן - ניסיתי את MobX, לא נפלתי מהכסא, ואני נשאר עם רידאקס). מוכנים? נמשיך לקוד.

המשך קריאה

שניהם טובים

06/12/2019

אנגולר או ריאקט? אולי בעצם ויו?

ריילס או נוד? או שאולי בכלל פלאסק?

קלוז'ר או אליקסיר?

פייתון או Java?

אנשים טובים, אנשים מופלאים וחכמים, אנשים כמוני וכמוכן (ותכל'ס כן גם אני ואתן) יושבים ומבזבזים את הזמן על בחירות מטופשות וחסרות כל ערך. אני מוצא את עצמי מתנהג לפעמים כמו החמור שגווע ברעב אחרי שלא ידע להחליט מאיזו ערימת חציר לאכול, כי שתי הערימות היו באותו מרחק ממנו. אין בזה שום הגיון.

ההתלבטות המאוד נפוצה צריך להגיד בין שתי אפשרויות טובות היא העולם הקפיטליסטי שצועק עלינו מהמאחורה של המוח - יותר מהר! יותר יעיל! יותר זול! אל תבזבז אנרגיה על האופציה הפחות טובה! יש לנו מוצר לבנות! ומרוב הצעקות האלה אני לא מצליח להחליט אפילו איך לקרוא לפונקציה הראשונה בתוכנית או מה יהיה הקלאס הבא.

עזבו מה יותר טוב, זה לא משנה בכלל. מותר לבזבז אנרגיה, מותר לעשות דברים שלא מצליחים, מותר לבחור את האופציה שהיא לא הכי טובה. ממילא אין שום דרך לדעת מראש מה יצליח. אצלי לפחות, דווקא כשאני מוכן לפתוח את הדלת לכשלון במקום לפחד ממנו, אני מגלה שהרבה יותר קל להתרכז ולעשות עבודה אמיתית.

חיפוש סיפרה כפולה ב Clojure בהשוואה לפייתון

05/12/2019

אני ממשיך ללמוד קלוז'ר עם AoC ובתרגיל היום המשימה המרכזית היתה לכתוב קוד שיזהה סיפרה כפולה במספר. זה לא נשמע נוראי עד שאתם נזכרים שאסור שהרצף יהיה ארוך יותר משתי ספרות, כלומר בעוד ש 12234 מתקבל יפה, החבר שלו 122234 לא עובר את הבדיקה.

בגישה פרוצדורלית רגילה תרגיל כזה היה כמעט Non-Issue: רצים על המספר סיפרה סיפרה ושומרים את הרצף, כשמזהים שהרצף בדיוק באורך המתאים אפשר לברוח מהלולאה ולסמן הצלחה. אם סיימנו את המספר ולא הצלחנו למצוא אף רצף באורך 2 נצטרך להחזיר כישלון. בפייתון יהיה נוח לכתוב פונקציית עזר שמשתמשת במנגנון שתיארתי ומחלקת את המספר ל chunks בצורה כזו:

def chunks(seq):
    chunk = []

    for val in seq:
        if len(chunk) == 0:
            chunk.append(val)
            continue

        if chunk[-1] == val:
            chunk.append(val)
            continue

        yield(chunk)
        chunk = [val]

    else:
        yield(chunk)

אבל האמת שאחרי שכתבתי אותה נזכרתי שיש לפייתון כבר את groupby שעושה עבודה ממש דומה ובטוח עם הרבה פחות באגים אז עברתי להשתמש בה, ועכשיו החיים שלנו נהיו ממש קלים כי בסך הכל צריך להפעיל אותה ולבדוק אם אחד הצ'אנקים הוא באורך שחיפשתי:

import itertools

def find_sequence_of_size(number, sequence_size=2):
    for key, chunk in itertools.groupby(str(number)):
        if len(list(chunk)) == sequence_size:
            return True

    return False

בקלוז'ר הפיתרון ממש דומה ואני חושב שזה נחמד שפונקציות עזר שאנחנו רגילים אליהן משפה אחת מוצאות את דרכן גם לשפות אחרות. ל groupby הם קוראים כאן partition-by אבל אנחנו לא לוקחים ללב הבדלים בשמות.

הקוד המתאים בקלוז'ר נראה כך:

(defn only-two-adjacent-digits
  [num]
  (let [
        snum (str num)
        chunks (partition-by identity snum)
        ]
    (not (empty? (filter (fn [chunk] (= (count chunk) 2)) chunks)))))