הבלוג של ינון פרק

הדרך הבטוחה להרוס לעצמכם את הלימוד היא לשבור את הראש על בעיות של חודשיים קדימה. מדובר בבזבוז זמן שבמקרה הטוב יוריד לכם את המוטיבציה ובמקרה הרע יותר גם ישלח אתכם למסעות ארוכים ומיותרים של התברברות.

והבעיה עם האינטרנט היא שהעצות שם לא מסווגות לפי רמת הקורא.

אז בן אדם הולך לגוגל ומחפש למה קוד מסוים לא עובד. ושם אתה מגיע לדיונים ארוכים על זה שהקוד הזה מיושן ושאף אחד לא כותב ככה יותר, ושהיום מה שהולך זה ריאקט או אנגולר7 או מה שלא יהיה. ומפה לשם אתה הולך ולומד את הטכנולוגיה הזאת מהפורום ושלושה חודשים אחר כך הבן אדם נשאר באותו מצב עם אותם פערי ידע ועם אותו קוד שלא עובד. רק שעכשיו אתה בטוח שהבעיה שלך היא שאתה לא יודע ריאקט.

בואו נסכם שכשאנחנו באים ללמוד נושא מסוים, ולא משנה כרגע איזה, נעשה את המאמץ לסיים ללמוד אותו ולהבין אותו עד הסוף. ואם יש לי קוד שלא עובד ומישהו אומר לזרוק את הכל אגיד לו בנימוס שזה מוקדם מדי. אולי אחרי שזה יעבוד ואני אבין מה היתה הבעיה עד הסוף אני אשתכנע שבאמת השיטה שלי מיושנת וצריך לעשות משהו אחר. אולי לא. אבל קודם בוא תסביר לי מה עשיתי לא בסדר בתוך העולם תוכן שלי, בתוך הדברים שאני מכיר. ואם אתה לא יכול להסביר לפחות אל תפריע. כי פערי ידע לא נעלמים, הם רק מעמיקים.

המעבר של בוטסטרפ בגירסא 4 ל Scss אומר שהאינטגרציה בין בוטסטרפ לפרויקט שלנו תהיה עכשיו הרבה יותר חזקה ממה שהיה בעבר. אנחנו נוכל לבנות אלמנטים שישתמשו ב Theme הנוכחי, להשתמש בקלות רק בחלק מהספריה או לשנות את ההתנהגות של האלמנטים בספריה דרך משתנים. בואו נראה איך לעשות את כל אלה ועוד.

אם מישהו היה בא לבקש שאקליט 104 שעות של וובינרים זה היה נשמע לי הזוי, על גבול הבלתי אפשרי. מאיפה אני אביא עכשיו 104 רעיונות לוובינרים? מאיפה אני אביא עכשיו אנשים שישבו לשמוע אותי 104 שעות? ומאיפה אני אמצא זמן להתכונן ל 104 הרצאות שונות?! אבל כשהופכים את זה לוובינר אחד בשבוע פתאום זה נראה בהישג יד. 36 כבר יש לי, וככל שאני מעביר יותר וובינרים כך יש לי גם יותר רעיונות להרצאות נוספות (ויותר אנשים ששמחים לבוא לשמוע).

אותו היגיון עובד גם כשרוצים ללמוד משהו חדש ובמקרה שלנו ללמוד כדי להתקבל לעבודה. אתם יכולים ללכת לבוטקמפ ולהוציא סכום מכובד על קורס של שלושה חודשים מאוד אינטנסיביים. אתם יכולים ללכת למכללה וללמוד את אותו חומר בשנה או שנה וחצי. ואתם יכולים להחליט שבשנתיים הקרובות אתם כותבים קוד, כל יום קצת. אחרי העבודה, או לפני העבודה. במקום הטלויזיה או תוך כדי. כל יום קצת.

כי כשאנחנו מסתכלים מספיק רחוק קדימה קורים שני דברים מעניינים: קודם כל אנחנו מפסיקים לדאוג כל הזמן מה צריך או מה לא צריך בשביל למצוא עבודה, ויכולים להתרכז בללמוד בשביל ללמוד. זה אומר שהלימוד הופך להרבה יותר אפקטיבי. הדבר השני זה שאנחנו מרשים לעצמנו לפשל. אנחנו מוכנים לבזבז זמן וללכת לאיבוד, ולקרוא "עוד קצת" סתם כי זה מעניין, או ללכת לאיזה מיטאפ כי חבר הולך וזה בא לי בטוב היום.

ובסוף הדברים הקטנים האלה מצטברים למיומנות וידע שיגרמו ל"אני" של עוד שנתיים להודות לכם על המאמץ.

החידוש הכי גדול ב Bootstrap 4 הוא המעבר לגריד מבוסס Flexbox, מה שנותן לו הרבה יותר יכולות ממה שראינו בגירסאות קודמות.

ניקח מספר דוגמאות לבנייה של גרידים כדי לראות את הדברים החדשים.

מתכנת מתחיל פרויקט-צד קטן ועושה הכל לבד. כל פעם שיש רעיון חדש למשתמש, לחבר או למתכנת מיד אפשר ליישם אותו. הפרויקט מתעדכן ומשתנה כל יום, וזה לא תמיד קל למשתמשים אבל יש גם הרבה משתמשים שאוהבים את זה.

לימים הפרויקט מצליח ומתחילים לגייס: גרפיקאי, מנהל מוצר, עוד מתכנתים, ראש צוות, אנשי בדיקות. ככל שיש יותר אנשים כך יותר קשה להעביר שינויים. כבר אי אפשר סתם להוסיף כפתור כי הגרפיקאי צריך לעצב אותו, הראש צוות צריך לאשר את הקוד, אנשי הבדיקות צריכים לוודא שהכפתור עובד לפני שעוברים ל Production.

וככל שיותר אנשים עובדים על הפרויקט כך חלק מהם עסוקים עכשיו בפיצ'רים הרבה יותר חשובים מהכפתור הקטן, וכך שינויים קטנים הולכים לאיבוד.

מצד שני משתמשים יכולים להתרגל לאופי מסוים של פרויקט, הם כבר לא צריכים להיכנס כל יום כדי לראות מה חדש ויכולים להיות רגועים ולדעת שאפשר להתבסס על הפרויקט הזה כדי לבנות את העסק או החדשנות שלהם. יש גם הרבה משתמשים שאוהבים את זה.

כן שווה לזכור שהקצב הוא בחירה. אפשר לגייס עוד עובדים או לשתף עוד אנשים בתהליך קבלת ההחלטות, מה שיוצר קצב איטי ויציב יותר. או שאפשר לשתף פחות אנשים בתהליך ולתת לצוותים קטנים להתקדם עם פחות בירוקרטיה על חלקים מהפרויקט כדי להאיץ.

הפקודה open של Python פותחת קובץ לקריאה וכתיבה. בהפעלת הפקודה יש לנו אפשרות לבקש לעבוד עם הקובץ "במצב בינארי" או "במצב טקסט". בואו נראה מה ההבדל בין המצבים ומתי נבחר כל אחד.

נתחיל עם דוגמא לתוכנית קצרה שכותבת מידע לקובץ ואז קוראת אותו בחזרה ומדפיסה אותו:

import binascii

def write_stuff_to_file(fname):
    with open(fname, 'w') as f:
        f.write('\x10')

def read_stuff_from_file(fname):
    with open(fname, 'r') as f:
        stuff = f.read()
        print(binascii.hexlify(stuff.encode('utf-8')))

write_stuff_to_file('demo.txt')
read_stuff_from_file('demo.txt')

התוכנית כותבת את הביטים של המספר 10 לקובץ בשם demo.txt ואז קוראת מהקובץ את אותם ביטים ומדפיסה אותם על המסך. התוצאה:

b'10'

ומסתבר שהתוכנית תצליח להדפיס חזרה כמעט את כל הדברים שתתנו לה. אבל מילת המפתח היא כמעט. נחליף רגע את 10 במספר d בכתיב הקסדצימלי כלומר נפעיל את:

import binascii

def write_stuff_to_file(fname):
    with open(fname, 'w') as f:
        f.write('\x0d')

def read_stuff_from_file(fname):
    with open(fname, 'r') as f:
        stuff = f.read()
        print(binascii.hexlify(stuff.encode('utf-8')))

write_stuff_to_file('demo.txt')
read_stuff_from_file('demo.txt')

ועכשיו התוצאה:

b'0a'

מה קרה כאן? כתבתי לקובץ את המספר 13 וקיבלתי בחזרה את המספר 10. נלך לראות מה כתוב בקובץ:

$ xxd demo.txt 
00000000: 0d

לפחות הכתיבה עבדה כמו שצריך. בקובץ באמת כתוב המספר 13 (שמודפס בתור d בכתיב הקסדצימלי), אבל כשאנחנו קוראים את זה מתוך תוכנית פייתון אנחנו מקבלים את המספר 10. מסתבר שכשאתם קוראים קובץ בתור קובץ טקסט פייתון ינסה לתקן לכם את תווי ירידת השורה שבקובץ. התו שמיוצג על ידי המספר 13 נקרא CR ומשתמשים בו כשיורדים שורה על מכונות Windows. על מק תו ירידת השורה נקרא LF ומיוצג על ידי המספר 10, ולכן כשקוראים מקובץ טקסט את המספר 13 על מכונת מק פייתון מניח שאנחנו קוראים קובץ טקסט שמישהו כתב על Windows ולכן מחליף את תו ירידת השורה כדי שיסתדר עם מה שמתאים למק.

ההמרה הזאת לא ייחודית לפייתון והיא למעשה הדרך המקובלת בהרבה שפות המכוונות למערכות הפעלה שונות להתמודד עם ההבדל בין תווי ירידת השורה.

בנוסף להמרת תווי ירידת השורה, לפייתון3 יש שני סטים של פקודות לקריאה וכתיבה מקבצים: בקריאה יש סט אחד של פקודות שמחזיר אוביקט Bytes וסט אחר שמחזיר אוביקט String. בכתיבה יש סט אחד של פקודות לכתיבת Bytes וסט אחר לכתיבת String. הבחירות איך יראה המידע שאנחנו מקבלים מהקובץ, יחד עם ההמרות האוטומטיות שפייתון יבצע הן שיעזרו לנו להחליט אם אנחנו צריכים לעבוד עם קבצים בצורת טקסט או בצורה הבינארית.

בחזרה לתוכנית הקודמת - שינוי הפקודה open לעבודה עם מידע בינארי יבטל את המרת תווי ירידת השורה ויגרום לתוכנית לעבוד ולקרוא מהקובץ בדיוק את אותו מידע שכתבנו:

import binascii

def write_stuff_to_file(fname):
    with open(fname, 'wb') as f:
        f.write(b'\x0d')

def read_stuff_from_file(fname):
    with open(fname, 'rb') as f:
        stuff = f.read()
        print(binascii.hexlify(stuff))

write_stuff_to_file('demo.txt')
read_stuff_from_file('demo.txt')

נ.ב. - לא כתבתי כאן אבל בכל עבודה עם קבצי טקסט בפייתון כדאי לציין באופן מפורש את הקידוד בו הקבצים נשמרו. זה אומר שקריאה אמיתית ל open נראית בדרך כלל כך:

fname = 'demo.txt'
with open(fname, 'r', encoding='utf-8') as f:
    pass

לא חשבתי שזה יצליח, אז לא השקעתי את השעות, ולא התאמצתי להשתפר, ולא חיפשתי מה עוד אפשר לנסות, וביקשתי עזרה מוקדם מדי, ולא ביקשתי עזרה עד שהיה מאוחר מדי.

וכשזה באמת לא הצליח אז עזבתי והלכתי לעשות משהו שאני טוב בו.

אנחנו יכולים למצוא את כל המידע ברשת. אין נוסחה סודית להצלחה שתהפוך אתכם למתכנתים תוך 3 שבועות, וגם הטריקים שכן יש מופיעים בכל האתרים בווריאציות שונות. הדבר היחיד שהרשת לא מצליחה לתת לנו זה את התחושה שאנחנו יכולים. כי כשאתה מתעקש שזה גדול עליך, שום אתר ושום קורס לא יעזור.

זה אגב הדבר המרכזי שאתם קונים כשאתם הולכים לאיזה בוטקמפ או לקורס תכנות במכללה. התחושה שאם רק תגיעו לשיעורים, תשבו את השעות ותעשו מה שאומרים לכם - אז תצליחו כמו שהצליחו כל האנשים שהיו בקורס הזה קודם. והתחושה הזאת שווה זהב כי היא המנוע מאחורי ההצלחה שלכם.

(וההזמדנות בסיפור הזה? מסתבר שאפשר לחסוך הרבה כסף אם אתם מצליחים להפוך לאנשים שיודעים שהם יכולים).

אני לא אוהב לקטר על שאלות ראיונות עבודה. ממילא נקודת הפתיחה שם בעייתית- יש לך שעה להתרשם מהאישיות ויכולות התכנות של המועמד כדי להחליט אם זה הבן אדם שאת רוצה לעבוד איתו. ברוב הארגונים זה מאוד קשה להגיד "טעיתי" שבועיים אחרי שגייסתם מישהו ולשלוח אותו חזרה הביתה.

ועדיין בתור מראיינים אני חושב שיש שאלות שיעזרו לנו להגיע להחלטות טובות לגבי מועמדים ויש שאלות שסתם שם בשביל להרגיז. קחו שאלת JavaScript לדוגמא ותחשבו מה יודפס כאן:

function foo() {
    var a = b = 5;
    console.log(typeof(a));
    console.log(typeof(b));
}

foo();
console.log(typeof(a));
console.log(typeof(b));

קל מאוד להתבלבל ולחשוב ששתי ההדפסות האחרונות זהות - אבל זה כמובן לא מה שקורה כאן. מצד שני אם נכתוב את השאלה כך:

function foo() {
    var a = 5;
    b = 5;

    console.log(typeof(a));
    console.log(typeof(b));
}

foo();
console.log(typeof(a));
console.log(typeof(b));

עכשיו הכל ברור. השאלה בודקת אם את יודעת את ההבדל בין הגדרת משתנה עם var להגדרה בלעדיו, ואנחנו יכולים לדבר על זה (ועל הדרך לדבר גם על let ו const ו window ו this ומתי נגדיר משתנים גלובליים, ואיזה עוד משתנים גלובליים יש בתוכנית הזאת).

כשאתם רוצים להבין אם הבן אדם שמולכם מכיר מושגים או נושאים מסוימים, זה לא עוזר לאף צד לנסות לבלבל ולהוסיף מסכי עשן. הציגו את השאלות בצורה הכי מדויקת וברורה שאתם יכולים כדי שיהיה לכם קל לזהות את האנשים הנכונים כשתפגשו אותם.

לקראת הוובינר היום בואו נסכם את עיקרי הדברים שמתוכננים וגם נשאיר משהו כתוב שיהיה קל להיזכר.

מה עונים ללקוח שמבקש הנחה? וללקוחה שמבקשת את הכסף בחזרה כי היא לא מרוצה מהעבודה שלכם? או ללקוח שמתעקש להוסיף עוד ועוד שינויים ופיצ'רים לפרויקט שתומחר כ Fixed Price?

הרבה מאוד פעמים הלקוחות שלנו יגיעו עם דרישות שנראות לנו הזויות לגמרי. והאינסטינקט הראשון במצב כזה הוא לצאת למתקפה. הבעיה שזה אף פעם לא עובד.

כשאתם מתחילים לתקוף לקוחות שלכם אתם נכנסים למעגל שטני- הלקוחות מתעצבנים, אתם בונים חוזים יותר נוקשים כדי שיהיה מה לענות ללקוח הבא, הלקוח הבא עוד יותר מתעצבן על החוזה הדרקוני ו״כולם גנבים״ הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה.

במקום זה אפשר לנסות להפוך את הסיפור. ״אני רואה שהמחיר כרגע גדול עליך. אולי נוכל להתחיל עם משהו יותר קטן ולהרחיב פעילות כשהפרויקט יכניס לך כסף?״ היא דוגמא לתשובה שבנויה על הרעיון הזה. או ללקוח שלא מפסיק לבקש תוספות נוכל להגיד ״שמח לראות שאתה מרוצה מהפרויקט, וגם אני רוצה להמשיך לעבוד עליו. לצערי תמחרתי אותו לחודשיים עבודה ועברו כבר שלושה, וגם לי יש משכנתא לשלם. אני יכול להציע לך עוד שבוע על חשבוני לסגירות אחרונות, או שנדבר בצורה מסודרת על חוזה חדש על בסיס ריטיינר לחלק של התחזוקה והשיפורים״.

אני מבין אותך, אני מבין את הקושי שלך, ואני רוצה לעזור - זאת נקודת התחלה הרבה יותר נעימה לשיחה לשני הצדדים.