הבלוג של ינון פרק

מבחני בית הם רע הכרחי בעולם שלנו. כן יש חלופות אבל גם הן לא תמיד אפשריות או טובות - לדוגמה שאלות תכנות על הלוח בזמן הראיון יכולות להלחיץ, ולא תמיד למועמד או למועמדת יש קוד ציבורי שיכולים לשתף.

הבעיה עם מבחני בית היא שמועמדים לא יודעים מה אתם רוצים לראות, ויכול להיות שהם יכתבו קוד שנראה לכם "נוראי" אפילו שהם לגמרי מסוגלים לכתוב קוד "מושלם". מאחר והמטרה שלנו בגיוס היא לזהות מועמדים טובים, הנה כמה טיפים שיוכלו לעזור למועמדים שלכם ולכם לתקשר טוב יותר.

אופרטור שלוש נקודות ברובי קיים מסתבר כבר די הרבה זמן (מגירסה 2.7), אבל איכשהו עבר לי מתחת לרדאר. תפקידו להעביר את כל הפרמטרים שפונקציה מקבלת לפונקציה אחרת, כלומר לגרום לקוד כזה לעבוד:

def bar(x, y, z, **extra)
  puts "x = #{x}, y = #{y}, z = #{z}, #{extra}"
end

def foo(...)
  bar(...)
end

foo(10, 20, 30, hello: "world")

האופרטור מחליף תבנית ישנה יותר וקצת יותר מסורבלת שגם קיימת בפייתון:

def bar(x, y, z, **extra)
  puts "x = #{x}, y = #{y}, z = #{z}, #{extra}"
end

def foo(*args, **kwargs)
  bar(*args, **kwargs)
end

foo(10, 20, 30, hello: "world")

ודבר נוסף - בעבודה על פרויקט קיים, במיוחד כשלא משדרגים את השפה כשיוצאת גירסה חדשה, קל לפספס תחביר חדש ואפילו להעביר שנים בלי לשים לב אליו. זה לא קורה לי בשפות תכנות שאני מלמד כי שם הצרכים שונים. מאחר וגירסה חדשה של שפת תכנות יוצאת מקסימום פעם בשנה, שווה לעשות הרגל ולבדוק את רשימת החידושים בכל גירסה כשהיא יוצאת. גם אם נבחר לא להשתמש בכל טריק חדש שמתווסף, זה לא נעים להיות מופתעים באיחור של 4 שנים.

דרך אחת להסתכל על Code Review היא בתור ה"לקוח" או ה"מנהל" שצריך לוודא את איכות העבודה ועמידה בסטנדרטים. בגישה זו המבקר הוא צוואר בקבוק, הוא חייב לוודא כל שורה בקוד כמו שאנחנו בודקים רכב יד שניה לפני קנייה. קבלת PR היא חותמת איכות, ורק קוד שעובר את תהליך הבקרה רשאי להיכנס למערכת.

דרך שניה להסתכל על Code Reviews היא בתור הזדמנות לחזק את חברי הצוות. בגישה זו המבקר מקבל הצצה לתהליך המחשבה של המתכנתת שכתבה את הקוד ויכול לשאול - "למה התכוונת פה?", "מה אם הקובץ לא קיים?" או "שמתי לב לאופטימיזציה שאפשר להוסיף כאן". המבקר בגישה זו אינו צוואר בקבוק. אפשר לקבל את העצות, אפשר להשאיר אותן בצד, ואפשר לדחות אותן לגמרי.

אנחנו הרבה פעמים חושבים שהגישה הראשונה היא טובה יותר למערכת, כיוון שהיא שומרת על רמה גבוהה של קוד. אבל לאורך זמן הגישה השניה מנצחת, כי היא שומרת על רמה גבוהה יותר של האנשים (גם אלה שכותבים קוד, וגם אלה שמבקרים אותו).

יש משהו חמוד כשספריית תוכנה מתאמצת כדי שדברים יעבדו בצורה אינטואיטיבית אבל יש בזה גם סכנה - והיא שהצעד האינטואיטיבי הבא כבר לא יעבוד. זה הסיפור עם ספריית circe של סקאלה, ספריה לעבודה עם JSON-ים.

אין דבר יותר מייאש מלצפות במדריך וידאו בלי להבין כלום ולהרגיש "אני לא חכם מספיק בשביל הקורס הזה" (אולי רק להמשיך לדף התרגילים שייתן את המכה הסופית). אבל זה קורה לכם וזה קורה לי וזה קורה לכולם, וכשזה קורה בשביל לא להיכנס לייאוש אני מנסה להחליף את המשפט במשהו פחות מייאש אבל שעדיין אפשר לקבל אותו, למשל:

• וואו יש פה המון דברים חדשים שאני צריך ללמוד.

• אני רואה שאצטרך הרבה יותר זמן ממה שתכננתי בשביל לסיים את הקורס הזה.

• אולי זה עדיין מוקדם מדי בשבילי להיכנס לחומר הזה.

המטרה היא להחליף את הייאוש במוטיבציה ללמוד משהו אחר, בדגש על משהו יותר בסיסי מהדבר המסובך. ברור שיש דברים שאני לא חכם מספיק בשביל להבין, אבל רוב הסיכויים שאם אגיע יותר מוכן אצליח להבין על מה מדברים שם.

המשפט שאני הכי אוהב להגיד, והכי לא אוהב לשמוע.

לא היית רוצה לשמוע "בוא ננסה" מהרופאה לפני שאתה נכנס לניתוח.

לא היית רוצה לשמוע "אולי זה יעבוד" מהאינסטלטור כשיש סתימה בצנרת.

אבל כמתכנתים "בוא ננסה" היא האופציה היחידה קדימה. כשהטכנולוגיה מתקדמת יותר מהר מהתיעוד, "בוא ננסה" הוא הסימן שאנחנו פותרים בעיות חדשות, שאנחנו עדיין לא יודעים מה יעבוד, ושאנחנו מוכנים לקחת את הסיכון.

בוא ננסה. אולי זה יעבוד.

יש דברים בתכנות שהם באמת קשים או אפילו בלתי אפשריים. רוב הזמן אנחנו יודעים לזהות אותם ולהימנע מהם, או אם מחליטים להתמודד עם אתגר כזה להקצות לו את המשאבים הנדרשים (וגם להיות ערוכים לכישלון).

אבל רוב הבעיות "הקשות" הן בכלל לא כאלה. כלומר הקושי הוא מלאכותי בגלל סט כלים או אילוצים מסוים שכבר בחרנו. זה הצורך להשתמש בקומפוננטה מסוימת שכתובה לאנגולר, אבל המערכת שלך בנויה בריאקט. או הרצון לשלב ספריית קוד שלא מסתדרת בגירסאות עם ספריה אחרת שכבר נמצאת ביישום. או שאילתה לבסיס נתונים שעובדת ממש בסדר בפיתוח אבל על מידע אמיתי בפרודקשן לוקחת יותר מדי זמן.

ובמצבים האלה שאני רק רוצה לצעוק "אבל זה עובד!" ולפתוח פרויקט Green Field מאפס שבו הכל יסתדר, אני אוהב להזכיר לעצמי שחלק מהמשחק זה בדיוק לעבוד בתוך מערכת האילוצים. לזהות את הפסיק הקטן שלא מסתדר עם המערכת הקיימת ולהצליח לשלב את הדברים בלי לשבור.

ניהול סטייט בריאקט הוא אחת הבעיות העתיקות עם הספריה ובעיה שכנראה תישאר איתנו עוד הרבה זמן. רידאקס הוא עדיין פיתרון מאוד פופולארי, אבל הוא לא פשוט ואפילו עם redux toolkit לוקח זמן להתרגל אליו.

ג'וטאי היא ספריית ניהול סטייט מינימליסטית לריאקט שמנסה לתת משהו דומה לאטומים של סוליד בעולם של ריאקט. בואו נראה איך זה עובד.

התוכנית הבאה בפייתון קוראת שורות מהמשתמש, מדפיסה כל שורה חזרה ועוצרת כשמישהו כתב את המילה stop:

while True:
    line = input()
    print(line)
    if line == "stop":
        break

בואו ננסה לתרגם אותה לסקאלה.

פוליטיקאים לא אוהבים לדבר על "היום שאחרי" כי הם פוחדים להגיד משהו שאחרי זה יתנקם בהם, או שלא רוצים לסגור אופציות. אני מבין את זה. גם בקריירה המחשבה על היום שאחרי יכולה להיות מדכאת.

איפה אהיה בעוד חמש שנים?

על איזה פרויקטים אעבוד?

האם זה עדיין יעניין אותי?

הבעיה עם לא לחשוב על היום שאחרי היא ש"היום שאחרי" יגיע בין אם נרצה או לא.

ויותר קל לבנות את החיים הטובים ביום שאחרי כשמתחילים לתכנן מהיום.