הבלוג של ינון פרק

ב bash המשתנה המיוחד RANDOM מוחלף במספר אקראי. לכן אפשר לכתוב קוד כזה:

$ echo $0
bash

$ echo $RANDOM
5953
$ echo $RANDOM
12763
$ echo $RANDOM
2894

וזה עובד ממש בסדר. גם בתוך Subshells המשתנה RANDOM ממשיך לעבוד ובגלל זה אפשר לכתוב גם את זה ב bash ולקבל שלוש שורות שונות בקובץ:

$ echo $0
bash

$ echo $RANDOM | tee -a numbers
3064
$ echo $RANDOM | tee -a numbers
4881
$ echo $RANDOM | tee -a numbers
6698

ב zsh ההתנהגות קצת יותר מבלבלת. בשורת הפקודה RANDOM עדיין יתקדם ויציג כל פעם מספר אחר:

$ echo $0
-zsh

$ echo $RANDOM
4402

$ echo $RANDOM
2260

$ echo $RANDOM
12200

אבל הדפסת מספר אקראי בתוך Subshell לא משנה את המצב הפנימי של יצרן המספרים האקראיים ולכן הקוד הבא ידפיס תמיד את אותם שלושה מספרים לקובץ:

$ echo $RANDOM | tee -a numbers
27376
$ echo $RANDOM | tee -a numbers
27376
$ echo $RANDOM | tee -a numbers
27376

וכן עם tee זה לא בעיה כי רואים את המספרים. בפקודות אחרות שכותבות מספרים אקראיים למקומות אחרים זה עלול להיות פחות ברור, אז היו ערניים.

השקעה היא ייחוד זמן ומאמץ למטרה כלשהי. להשקעה יש תמורה (ROI) ואנחנו יכולים למדוד איכות השקעה לפי התמורה שהיא נותנת. קניית דירה היא דוגמה טובה להשקעה כי אנחנו משלמים סכום גדול של כסף ומקבלים בתמורה נכס שאפשר לגור בו או להשכיר אותו. השקעה בעסק יכולה להיות קניה של מכונות חדשות למפעל או הרמת קמפיין פירסומי. ההשקעה היא חד פעמית ומאפשרת לשפר את הפרודוקטיביות של העסק.

שינוי סגנון חיים הוא מה שקורה כשאנחנו מבינים שמשהו לא עובד בחיים שלנו ורוצים לחלק אחרת את הזמן או המשאבים שלנו לטווח הרחוק. שינויים בסגנון חיים יהיו לדוגמה מעבר לתזונה בריאה, בחירה במגורים בעיר או בכפר, בחירת מסגרת הוצאות או שינוי בהיקף המשרה בעבודה.

ההבדל המרכזי בין השקעה לשינוי סגנון חיים הוא במועד הסיום: מי שקונה מכונה חדשה לעסק מצפה להשקיע כסף בציוד החדש ואחרי זה ההשקעה מסתיימת ואפשר ליהנות מהמכונה. אם יום אחד יגמרו לבנות את הרכבת הקלה הם יפסיקו לבנות מסילות ונוכל להתחיל ליהנות מהדרך. שינוי סגנון חיים לעומת זאת לא כולל מועד סיום, מי שעובר לתזונה בריאה לא מתכנן יום אחד "לגמור" את התשלום ולהתחיל לאכול ג'אנק. זאת פשוט לא המטרה.

ובחזרה להשקעות גרועות - כל קורס טכנולוגי שניקח, כל טכנולוגיה שנבחר ללמוד, היא השקעה גרועה. רוב הטכנולוגיות הפופולריות היום לא יהיו איתנו עוד 5 שנים, והרבה מהן דורשות זמן לימוד של כמה חודשים בשביל להגיע לרמה טובה. אני לא אשכח איך ישבתי חצי שנה ללמוד איך לכתוב אפליקציות לטלפונים של נוקיה, רק בשביל להתעורר שנתיים מאוחר יותר לעולם בלי נוקיה ובלי זכר לכלי הפיתוח שלהם. אם המטרה של ההשקעה היתה להשיג מיומנות חדשה שתשרת אותי לשנים קדימה זו היתה ההשקעה הגרועה ביותר שאפשר לדמיין.

שווה יותר לחשוב על לימודי תכנות בתור בחירת סגנון חיים - חלק מסגנון החיים של אנשים שעובדים בתחום הוא ללמוד כל הזמן טכנולוגיות חדשות ואז לראות אותן מתות. המעגל לעולם לא ייגמר, אף פעם לא יהיה לכם מספיק ידע בשביל שתוכלו להפסיק ללמוד, כמו שאף פעם לא תאכלו מספיק אוכל בריא בשביל שאפשר יהיה לחזור לאכול ג'אנק. המטרה של הלימוד היא לא "לגמור עם זה" ולהתחיל לעבוד, אלא להבין איך ליהנות ממנו ולשלב אותו ביום יום של החיים.

דרמטיק היא ספריה להרצת משימות ברקע בפייתון. היא מאוד דומה ל celery אבל קצת יותר מתוחזקת ויודעת לעבוד טוב יותר עם משימות שצריך לתזמן לשעה מסוימת בעתיד. פועל של דרמטיק מריץ Threads, וכל Thread יודע להריץ פונקציות שנקראות Actors. דוגמת הקוד הבאה מהאתר שלהם מראה איך למשוך דף אינטרנט ולספור כמה מילים יש בו:

גם הפרפקציוניסט וגם החאפר לא מצליחים לכתוב קוד מספיק טוב, אבל מסיבות אחרות.

הפרפקציוניסט צריך שהכל ישב במקום לפני שהוא יכול להתחיל לקודד. הוא חייב שה IDE יהיה מקונפג כמו שצריך, שתשתית הבדיקות האוטומטיות תעבוד, שהקוד ישב מסודר יפה ומתועד, שהאבסטרקציות יהיו בדיוק נכונות. פרפקציוניסטים מתקדמים לאט ובעבודה מחקרית כמו כתיבת קוד עד שהם יסיימו כבר מישהו בפרודקט ישנה את דעתו והרבה עבודה תיזרק.

החאפר הוא חלומו של כל איש פרודאקט כי אתה יכול לדבר איתו בבוקר על פיצ'ר ושעתיים אחרי זה המנגנון כבר עובד בפרודקשן, אבל בגלל חוסר סדר יהיו הרבה באגים, הוא לא יצליח לעבוד בצוות או על מערכות מורכבות ורגרסיות יקרו כל הזמן. בנוסף חצי שנה לתוך הפרויקט הקוד יראה כמו ערימת בוץ ענקית שהמוצא היחיד ממנה יהיה לשכתב את הכל.

ברור שאנחנו לא רוצים להתקדם לאף אחד מהקצוות של הסקאלה ביניהם. אנחנו כן רוצים למצוא מקום טוב באמצע ויותר מעניין - אנחנו רוצים להתנסות בעבודה יותר פרפקציוניסטית או יותר חאפרית באופן שוטף בחלקים בפרויקט שמאפשרים את זה. הדרך הנכונה להסתכל על שני החבר'ה האלה היא לא בתור שתי אפשרויות ריאליות, אלא בתור מיומנויות שכדאי ליישם בזמן הנכון ובמידה הנכונה: פיתוחים מסוימים דורשים מחקר מהיר וכתיבת קוד שייזרק, ופיתוחים אחרים דורשים קוד יציב ותשתיות שילוו אותנו לשנים. הגמישות המחשבתית לעבור בין סוגי העבודה עוזרת, לא משנה על איזה פרויקט אתם עובדים עכשיו.

פעם אחת מספיקה בשביל לשנות את הגישה ולפתוח את הדלת לרעיון חדש.

אחרי שכתבת אפלקיציה למובייל פעם אחת, השניה תרגיש פחות מפחידה (גם אם הקוד עצמו יהיה שונה לגמרי)

אחרי שהעברת הרצאה בכנס, הפעם הבאה מול קהל תהיה פחות מפחידה (גם אם הנושא יהיה אחר לגמרי)

אחרי שלמדת נושא חדש בעצמך דרך קורס אונליין, יהיה לך הרבה יותר קל להמשיך לקחת קורסים ולהתקדם לבד.

אנחנו אוהבים לחשוש מיציאה מאזור הנוחות, אבל בעצם אזור הנוחות משתנה כל הזמן. אזור הנוחות של היום הוא לא אזור הנוחות של אתמול ולא של שנה שעברה. פעם אחת מספיקה, וזו סיבה מספיק טובה לחפש אותה.

כל אחד ירגיש אבוד אם יפוטר ממקום עבודה אחרי עשר שנים של עבודה באותו מקום. כל אחד ירגיש מבולבל וחושש ולכן התגובה הטבעית במצב כזה היא להאשים את האירוע הנקודתי: אם רק לחברה היה עוד כסף, אם רק המנכ"ל לא היה לוקח הכל לעצמו, אם רק היו מורידים משכורות במקום לפטר, אולי החיים שלי היו נשארים טובים כשהיו.

תגובה כזאת מקבלת חיזוק אחרי שמתחילים לחפש עבודה חדשה ורואים שהשוק לא חיכה לך, שבעצם המיומנויות שלך לא מספיק רלוונטיות לרוב מקומות העבודה ושבגילך כבר אף אחד לא רוצה לגייס אותך למשרת סטודנט והמגייסים מחפשים רמה מקצועית שתואמת לגיל ולניסיון.

ובדיוק במצבים האלה חשוב לשים לב שהבעיה היא לא החברה שפשטה רגל או המחלקה שנסגרה. שווה להסתכל על אנשים אחרים באותו מצב שדווקא כן מצאו מהר עבודה חדשה, או אפילו על חברים שהבינו שהחברה נכנסת לקשיים כבר לפני שנה ושנתיים ועזבו בתנאים שלהם.

המטרה שלנו כמתכנתים היא לשמור על רמת כשירות גבוהה בכל מצב. לזכור שלא משנה כמה הרווחתי או באיזה תפקיד הייתי, מחר בבוקר אני יכול לחזור לנקודת ההתחלה. מה שנשאר איתנו בין עבודות זה המיומנות והמקצועיות שלנו. לאורך זמן אלה הדברים שאנחנו חייבים לשמר ולשפר.

וכשרואים את זה גם קל יותר להתמודד עם התחושות ולמצוא את הדרך קדימה: כן, צריך להשלים עשור של התקדמות טכנולוגית שבו היית תקוע בקוביה עם משכורת גבוהה בחברה שכבר מזמן לא פיתחה מוצרים רלוונטיים. זה ייקח זמן ועבודה. ואחרי שתסגור את הפער ותמצא את העבודה הבאה, נסה להשאיר את הרגע הזה של עשר שנים קדימה בתודעה. השקעת עבודה בלימוד ביום יום תהפוך את החיפוש הבא להרבה יותר פשוט.

פנדה הוא בהחלט כל מה שאפשר לדמיין כשחושבים על פריימוורק ל CSS in JS. היתרון הגדול שלו הוא התמיכה המלאה בקומפוננטות צד-שרת, כלומר בבניית כל הגדרות העיצוב בצד בתור קלאסים ושימוש אוטומטי בקלאסים אלה בתוך הקוד, בסגנון Tailwind CSS. אבל בניגוד לטיילווינד, פה יש לנו גם חיבור ל TypeScript כדי לקבל השלמה ואימות טיפוסים על כללי העיצוב ואינטגרציה טובה עם ריאקט כדי לייצר עיצובים מתוך קוד.

וכמו שאומרים קוד שווה יותר מאלף מילים, אז הנה דוגמה קטנה ל Panda בקומפוננטת ריאקט:

function App() {
  return (
    <div className={css({ background: 'red.400'})}>
      <div className={css({ fontSize: "2xl", fontWeight: 'bold' })}>Hello 🐼!</div>
    </div>
  )
}

אני משתמש בפונקציה css ומעביר את ערך החזרה שלה בתור className. באופן אוטומטי פנדה מייצר קלאס שיש לו את הגדרות העיצוב שכתבתי והפונקציה מחזירה את שם הקלאס. במידה והקומפוננטה תרונדר מצד שרת, אז ה HTML שיישלח ללקוח יכיל ממש את שמות הקלאסים שג'ונרטו וכך גולשים יכולים לראות את העמוד עם העיצוב גם בלי JavaScript.

ודוגמה שניה קצת יותר מתוחכמת-

function App() {
  const [clicked, setClicked] = useState(false);
  return (
    <div>
      <button
        className={css({
          color: {
            base: 'blue',
            _hover: 'green',
          },
          cursor: 'pointer',
          background: '#dadada',
          padding: '10px',
          borderRadius: '5px',
        })}
        onClick={() => setClicked(true)}
      >
        Click Here
      </button>
      <p className={css({
        color: clicked ? 'green' : 'red'
      })}>{clicked ? 'Passed' : 'Failed'}</p>
    </div>
  )
}

המפתח _hover מגדיר ערך עיצוב שיפעל כשהאלמנט נמצא ב hover, ואין בעיה בתוך האוביקטים של העיצוב לבדוק ערכים של משתני JavaScript.

כדי לשחק עם Panda תצטרכו קודם להוסיף אותו לפרויקט ריאקט שלכם. אלה ההוראות לפרויקט שבנוי ב Vite: https://panda-css.com/docs/getting-started/vite

בניוזלטר שלו ראובן כתב על הזן של פייתון ואיך פייתון היא שפה "מפורשת" ובלי הרבה יוצאים מהכלל, בניגוד ל Ruby או JavaScript. אחת הדוגמאות שם היתה שבפייתון אנחנו תמיד יודעים מי יהיה ה self, בניגוד ל JavaScript שיכולה להפתיע עם this בזמן ריצה. בואו נפרק את הטענה הזאת ונבדוק מתי גם פייתון יכולה להפתיע.

אין ספק שאם קוד לא עובד כמו שצריך אנחנו לא צריכים להכניס אותו למערכת. אבל הרבה פעמים הסטנדרטים שלנו יותר גבוהים. בואו נדבר על ריאקט בשביל הדוגמה ונסתכל על הקוד הבא:

import "./styles.css";

function Counter() {
  function handleClick() {
    const btn = document.querySelector(".counter button");
    const count = Number(btn.textContent);
    btn.textContent = count + 1;
  }

  return (
    <div className="counter">
      <button onClick={handleClick}>0</button>
    </div>
  );
}

export default function App() {
  return (
    <div className="App">
      <Counter />
    </div>
  );
}

הקוד עובד - הוא מראה כפתור עם המספר 0 וכשלוחצים על הכפתור המספר עולה לפי מספר הלחיצות. לא אפליקציה מעניינת במיוחד אבל עובדת. ולמרות שהיא עובדת יש לא מעט סיבות בגללן לא נרצה לכתוב כך:

1. הקוד לא יציב - אם App ישתנה, למשל אם יוסיפו עוד Counter, אז אחד מהם יפסיק לעבוד בגלל השימוש ב document.querySelector. יותר מזה, אם יוסיפו משתנה State או Props ל Counter אז ברינדור הבא הערך שכתוב בכפתור יימחק.

2. הקוד מעודד סטנדרטים לא טובים - ככל שהקוד יועתק ליותר מקומות למערכת (כמו שקורה לקוד), איכות הקוד הכללי במערכת תרד. מי שכתב אותו בבירור לא מבין מספיק את ריאקט.

3. בקוד קשה לבצע בקוד שינויים קטנים והגיוניים, למשל בשביל להציג את הערך של הכפתור במקומות נוספים בקומפוננטה נצטרך לעדכן גם את הפונקציה handleClick וגם את הפונקציה הראשית Counter.

רק שלושת הסיבות האלה מספיקות בשביל לשכתב את הקוד בהקדם האפשרי. כל יום שקוד כזה נשאר במערכת, הוא פוגע בנו ובחברים שלנו לצוות. וברור, לא הייתם כותבים את הקוד שהדבקתי, השאלה כמה פעמים אתם מכניסים למערכת קוד שאתם לא מבינים עד הסוף? כמה פעמים אתם משאירים קוד רק בגלל שהוא עובד? והאם לא הגיע הזמן להעלות את הסטנדרטים?

קל לנסות להגן על מערכת החינוך - מורים ומורות תשושים עומדים מול כיתות גדולות מדי וצריכים ללמד חומר שלא תמיד מעניין את התלמידים. למה כבר ציפית? הם עושים כמיטב יכולתם. תשלמו יותר ותקבלו כיתות קטנות ומורים מאושרים שמרוויחים טוב.

אם רק זה היה כל כך פשוט.

הבעיות במערכת החינוך לא קשורות לכסף. ברור שיותר קל למורה להסתדר בכיתה של 10 תלמידים מאשר בכיתה של 30, וברור שכמה שמורה תרוויח יותר איכות החיים שלה מחוץ לעבודה תשתפר. מה שלא כל כך ברור הוא מה יקרה באותה כיתה בת 10 תלמידים בזמן הלימודים.

כי הבעיות במערכת החינוך הן קודם כל הבעיות שלנו כחברה, והבעיות שלנו בשוק העבודה. סוף עידן הקפיטליזם התעשייתי אומר שאין יותר צורך או יכולת לבנות מפעל טוב יותר, לשפר באמצעות מדידות ולהגיע לשלמות בתאימות לתקן. טלפון שנראה כמו אייפון אבל זול יותר? בעולם תעשייתי רגיל זה היה גורם לאפל לצאת מהשוק. בעולם הפוסט-תעשייתי שלנו, תודה אבל לא תודה. אנחנו (כצרכנים) לא מחפשים את המוצר הגנרי היעיל ביותר שפותר בעיה, אלא את המוצר המעניין, החדשני, עם הסיפור הטוב, שמתאים לנו אישית.

ובתוך זה מערכת החינוך לא יודעת מה ואיך ללמד, בדיוק כמו שארגונים רבים לא יודעים איך להתיחס לעובדים שלהם ואיך לייצר את אותה חדשנות שאנחנו צריכים. אנחנו יודעים שהשיטות הישנות לא עובדות. אנחנו יודעים שמעקב אחר עובדים, נהלי עבודה קשיחים, עובדים שאפשר להחליף אותם ברגע ואיומים כל הזמן בפיטורים לא משיגים תוצאות טובות. יש לנו גם תחושה לגבי שיטת העבודה בארגונים שכן מצליחים, אבל אין לנו מספיק ניסיון בעבודה לא תעשייתית. איך בכלל בית ספר לא תעשייתי יכול להתנהל? את מה ימדדו? מה ילמדו בו? מה יהיו מטרותיו? הקפיטליסט התעשייתי אלוף בבניית מערכות במקום אנשים, אבל מה קורה כשמה שאנחנו צריכים הוא אנשים?

וכן אנחנו יודעים מה היינו רוצים ללמד: נשמח לקבל בוגרים עצמאיים, שיודעים למצוא בעיות מעניינות ולפתור אותן בצורה יצירתית, שיודעים להתגבר על מכשולים בדרך ולבחור לעצמם אתגרים שמתאימים להם. שיוכלו ללמוד לבד דברים חדשים ויתאימו את עצמם לעולם משתנה. אנחנו פשוט לא יודעים איך ללמד את זה.

הדרך קדימה לא קשורה לתוספת תקציב או אפילו לבחירת שיטת עבודה אחרת. אין שיטת לימוד שעובדת שאנחנו יודעים עליה. יש המון השערות וניסיונות ורעיונות שאולי עובדים לחלק מהאנשים ולא עובדים לאחרים. והמחקר הזה צריך להימשך. הדרך קדימה תחייב אותנו להיפרד משיטת הלימוד המוכרת (שלא עובדת), ולהיפתח לרעיונות חדשים שכנראה גם רובם לא יעבדו. הדרך קדימה תחייב אותנו להכיר בזה שחלק מהילדים שלנו יהיו שפני ניסויים באותו מסע, ומחייבת אותנו לתת להורים הרבה יותר אפשרויות בחירה לגבי המסע הספציפי של כל ילד. בתקופה הקרובה אנחנו צריכים חדשנות ולא יציבות. וכן זה מפחיד, מסוכן ועלול לא לעבוד. הבעיה שהאלטרנטיבה הנוכחית גם לא עובדת.