הבלוג של ינון פרק

פעמים רבות כשאנחנו ניגשים ללמוד משהו חדש ההתחלה היא הזמן הכי פרודוקטיבי, משתי סיבות:

1. התלהבות יורדת עם הזמן, ולכן בהתחלה תיאורטית יש לנו הכי הרבה התלהבות ומוטיבציה להשקיע.

2. בתחילת הדרך השיפור מאוד מורגש, ולכן הרבה פעמים כבר אחרי שבוע של לימוד אפשר להגיע לתוצאות מרשימות. ככל שיודעים יותר צריך להתאמץ עוד יותר כדי להתקדם.

המסקנה המתבקשת היא שכדאי להתחיל בכל הכח, ולנצל את ההתלהבות של ההתחלה כדי לראות תוצאות, שיתנו לנו את הדלק להמשך.

הבעיה היא שלא תמיד הגישה הזאת עובדת. יש נושאים ותקופות בחיים בהם ההתלהבות הראשונית לא מספיקה כדי להגיע לתוצאות, ואז אנחנו תקועים בלי דלק באמצע הדרך, ורק מרגישים ש"בזבזנו" את החודש האחרון בלימוד ללא תוצאות.

מה שמביא אותנו לגישה שניה, לא פחות יעילה, והיא להתחיל לאט:

1. ביום הראשון רק לרשום כמה רעיונות לפרויקטים שאתם חושבים שרוצים לכתוב.

2. ביום השני רק להתקין את הכלים.

3. ביום השלישי לבנות פרויקט חדש ולראות שרץ.

4. ביום הרביעי לשנות משהו קטן בטמפלייט או להוסיף פיצ'ר קטן.

וככה כל יום להוסיף עוד משהו קטן לפרויקט הראשון, או אם ביום מסוים לא בא לכם אפילו לפתוח את הקוד אז לראות במקום מדריך מיוטיוב, או לקרוא משהו קטן. הדבר החשוב הוא להתרגל לעשות קצת כל יום, וכמה שפחות יותר טוב. לאט לאט ככל שהזמן יעבור ובאופן טבעי אתם תראו שאתם רוצים להשקיע בדבר הזה קצת יותר זמן, אולי לבנות שני פיצ'רים ביום או אפילו לקחת יום שלם רק ללימודים. לא היום, לא מחר, וגם לא חייבים עוד חודש. המפתח להצלחה בלימוד איטי הוא להשאיר את הפרויקט על אש קטנה מספיק זמן, כדי שהוא יהיה זמין כשכן תוכלו להשקיע.

העולם זז קדימה ואיתו גם אנחנו, והיום העדכון הוא בקורס ריאקט.

את הקורס הקלטתי ב 2020 כש Hooks עוד היו דבר חדש, וכשעוד קיוויתי ש create-react-app לא באמת יתפוס.

מאז create-react-app תפס הרבה יותר מדי חזק, והיום אי אפשר לזוז בלעדיו. הוקס השתלטו על העולם והם הדרך הסטנדרטית לבנות ממשקים בריאקט, וריאקט ראוטר כרגיל עשה עוד re-write שלא תומך אחורה.

מה שמביא אותנו לעדכון האחרון-

1. נוסף שיעור על create-react-app.

2. רוב פרק Redux הוקלט מחדש כי היום כולם משתמשים ב Redux Toolkit, והוא גם הרבה יותר טוב משימוש ברידאקס "נקי". פרסמתי בבלוג לא מזמן פוסט היכרות איתו, ואם אתם מנויים שווה פשוט להיכנס לקורס ולראות את השיעורים הרלוונטים.

3. פרק React Router הוקלט מחדש כדי להתאים ל React Router 6. אני רק מקווה שהחבר'ה שם יתעייפו לפניי מכל ה Breaking Changes שלהם.

אם מאיזושהי סיבה אתם צריכים גישה לסרטים הישנים שלחו לי מייל ואנסה לראות איך לשלוח לכם.

זה גדול עליי

אין מצב שאני אצליח להבין את כל החומר

יותר מדי דברים לקרוא

יותר מדי נושאים

בחיים לא אמצא זמן לזה

בחיים לא אהיה מספיק טוב כדי למצוא עבודה

עזוב אני לא בגיל ללמוד עכשיו תחום חדש

פחד מכישלון מלווה את כולנו, לפחות את כל מי שעושים דברים מעניינים ומתמודדים עם אתגרים שלא התמודדנו איתם קודם. אף אחד לא רוצה להתעורר יום אחד עם הרגשה שבעצם השנתיים האחרונות היו בזבוז וצריך לקפל הכל ולחזור לחיים שלפני. אף אחד לא רוצה להתעורר ולהרגיש "לא הייתי צריך להתחיל ללמוד את זה, חבל על כל הזמן שהשקעתי".

את הפחד מהכישלון אין טעם לנסות להשתיק ואי אפשר להעלים. המטרה היא ללמוד לרקוד איתו. לראות שגם אם בסוף לא אמצא עבודה בתחום שרציתי זה לא אומר שהלימוד היה בזבוז, ושיש ערך גם לדרך. לראות שלמרות שזה מפחיד, יש לי את כל המשאבים להצליח ובעבודה נכונה הסיכויים לטובתי. לשמוע את הפחד צועק "זה גדול עליי" ולהמשיך ללמוד. אפילו שזה גדול עליי. כי הריקוד הוא הדרך היחידה קדימה.

רק לקרוא את השאלה "כמה זמן ייקח לך לכתוב טטריס?" יכול להכניס ללחץ. טטריס? עכשיו? אין לי מושג אפילו איך מתחילים - איך מייצגים את החלקים? איך מסובבים אותם? איך מזהים שחלק נפל לריצפה או שיש שורה? איך בכלל מציירים על המסך?

הסיבה לפאניקה היא שאנחנו מוסיפים בלב את המילים "בפעם הראשונה" וחושבים "כמה זמן ייקח לך לכתוב טטריס בפעם הראשונה?". וזה באמת קשה.

אבל מה אם ננסה במקום את "כמה זמן ייקח לך לכתוב טטריס בפעם העשירית?". עכשיו זה כבר משחק אחר לגמרי. בפעם הראשונה בטח אחפש ברשת מדריכים איך לכתוב טטריס ואולי אקרא על זה קצת ואסתבך ויכול להיות שייקח אפילו שבוע או שבועיים. אבל אחרי שכתבתי טטריס כבר 9 פעמים אני במקום אחר לגמרי. אני כבר יודע בדיוק איזה ארכיטקטורה צריך ואיפה כל דבר הולך. לכתוב טטריס בפעם העשירית לא צריך לקחת יותר משעה.

כל ההבדל בינך היום לבין הבן אדם שכותב טטריס בשעה הוא לשבת לכתוב טטריס עשר פעמים. אפשר להתחיל כאן: https://data-flair.training/blogs/python-tetris-game-pygame/

לא חשבתי שהסיפור הזה יהיה מסובך, אבל מסתבר שאפשר לסמוך על מייקרוסופט שיצליחו לסבך גם דברים פשוטים.

המשחק הוא כזה - wsl הוא מנגנון של Windows שמאפשר להפעיל Linux מתוך מכונת חלונות. אנחנו מריצים משורת הפקודה בחלונות:

C:\ wsl --install

ואחרי זה אפשר לכתוב:

C:\ wsl

כדי להיכנס למכונת אובונטו ולהפעיל ממנה כל יישום לינוקס שאתם רוצים, כולל יישומי GUI. אמריקה.

מה שעוד יותר טוב זה שיש לו עוד כל מיני הפצות שאפשר להתקין. אפשר לראות רשימה של כל ההפצות הנתמכות עם:

C:\ wsl --list --online

ואז אם רוצים להתקין למשל את kali אפשר להפעיל:

C:\ wsl --install -d kali-linux

פנטסטי. אבל- מה אם רוצים להתקין עוד מכונה של kali אחרי שהתקנתי אחת? או עוד מכונה של אובונטו אחרי שהתקנתי את ברירת המחדל? אז פה הסיפור מסתבך. ל wsl יש תמיכה מלאה בהתקנה כמה מכונות, אבל אין אופציה בהתקנה לתת שם למכונה. במקום זה מה שצריך לעשות זה להוריד קובץ tag.gz של המכונה שאתם רוצים ולעשות לו import.

הלינק לגירסה העדכנית של אובונטו הוא: https://cloud-images.ubuntu.com/releases/22.04/release/ubuntu-22.04-server-cloudimg-amd64-wsl.rootfs.tar.gz

ואם הורדתם אותו לתיקיית Downloads תצטרכו להפעיל את הפקודה הבאה בשביל להתקין:

C:\ wsl --import ubuntu2 C:\Users\ynonp\Documents\ubuntu2 C:\Users\ynonp\Downloads\ubuntu-22.04-server-cloudimg-amd64-wsl.rootfs.tar.gz

כמובן תוך עדכון הנתיבים לדברים שמתאימים לכם.

אחרי ה import אפשר להיכנס למכונה החדשה עם:

C:\ wsl -d ubuntu2

ושימו לב שמשתמש ברירת המחדל שם הוא root אז תצטרכו ליצור לעצמכם משתמש חדש.

אין יותר טוב מקוד גנרי. קוד שמספיק לשנות ערך של פרמטר ופתאום הכל עובד בו, קוד שכאילו חשב מראש על כל בעיה שיום אחד תהיה ופתר אותה מראש.

הבעיה שבשביל להגיע לקוד גנרי לא מספיק לחשוב מראש ממש חזק על כל הבעיות שהולכות להיות במערכת. העולם האמיתי תמיד יפתיע עם בעיות חדשות ודרכי שימוש שלא חשבתם עליהן. בשביל זה יש עולם אמיתי. לכן השקעה מראש בחשיבה על כל המקרים שהולכים להיות וכתיבת קוד שעונה עליהם היא בזבוז זמן.

במקום קוד גנרי שווה להתמקד בפוטנציאל גנרי, שזה אומר לכתוב קוד שיהיה קל להתאים אותו אם נצטרך, אבל בלי לכתוב את ההתאמה עצמה מראש. תראו דוגמה קטנה בפייתון שפונה לגיטהאב כדי להוציא משפט זן ואחרי זה עוד פעם כדי להדפיס את הגודל של כל אחד מהמאגרים שלי:

import urllib.request
import json


zen = urllib.request.urlopen("https://api.github.com/zen").read()
print(zen)

repos = json.loads(urllib.request.urlopen("https://api.github.com/users/ynonp/repos").read())

for repo in repos:
    data = json.loads(urllib.request.urlopen(f"https://api.github.com/repos/ynonp/{repo['name']}").read())
    print(f"Repo {data['name']} has size {data['size']}")

זה קוד נוראי שאין לו שום פוטנציאל גנרי. צעד טוב כדי לתקן אותו יהיה להוציא החוצה את הקוד שחוזר על עצמו:

import urllib.request
import json

base_url = "https://api.github.com"

def read_string(endpoint):
    return str(urllib.request.urlopen(f"{base_url}/{endpoint}").read())

def read_dict(endpoint):
    return json.loads(urllib.request.urlopen(f"{base_url}/{endpoint}").read())


zen = read_string('zen')
print(zen)

repos = read_dict('users/ynonp/repos')

for repo in repos:
    data = read_dict(f"repos/ynonp/{repo['name']}")
    print(f"Repo {data['name']} has size {data['size']}")

וכאן עוצרים. בנינו קוד עם פוטנציאל גנרי.

המשימה הבאה אולי תהיה לשמור חלק מהמידע בבסיס נתונים שלנו, אולי היא תהיה לכתוב סקריפט דומה כדי להוציא מידע מ bitbucket או githlab, ואולי בכלל נרצה להתחיל לשלוח בקשות עדכון לחלק מהמאגרים.

אפילו שאפשר לכתוב את זה יותר גנרי. אפילו שאנחנו יודעים איך לכתוב קלאס שעוטף את הגישה לגיטהאב או לאחד את שתי הפונקציות. זה לא חשוב. כשאנחנו נותנים לקוד להפוך בצורה טבעית לגנרי יותר, המעבר הוא חלק והתוצאה תחזיק מעמד לאורך זמן.

כלל פשוט בעסקים הוא שעדיף לקבל כסף מוקדם ולהוציא כסף מאוחר. בגלל זה כולם אוהבים לשלם בשוטף + שיתייבש ועצמאים תמיד מתלוננים על "מוסר התשלומים הממשלתי". מתחת לכל הקיטורים מסתתרת האמת הפשוטה שגם לכסף יש עלות, וכשהחשבון כל הזמן בפלוס אפשר להשתמש בכסף כדי לגדול.

אותו הכלל יכול לעזור לנו להתקדם גם בכתיבת קוד, רק שבמקום כסף יש לנו מוצר ופיצ'רים.

כשאני מצליח לעבוד על פיצ'רים שמשתמשים רואים ולתת למשתמשים מוצר מהר אני מקבל כסף יותר מהר. כשאני מצליח לדחות עבודת תשתית ארוכה שלא נותנת לי ערך מיידי אני דוחה את התשלום.

בעולם מושלם הייתי קודם נותן ללקוחות את המוצר, ורק אחר כך מתחיל לתכנת אותו. זה כמובן לא אפשרי אבל כן אפשר לבחור באיזה סדר לכתוב פיצ'רים ומנגנונים במערכת. לדוגמה:

1. אני יכול לכתוב בדיקות אחרי שהקוד כבר עובד וכל הממשקים סגורים. הלקוחות שלי יקבלו מוצר יותר מהר ולי יהיה יותר קל לכתוב את הבדיקות.

2. אני יכול לבנות אבסטרקציות מקוד קיים, אחרי שכבר כתבתי את המנגנון ומצאתי קוד משותף בין חלקים במערכת, במקום לתכנן ולכתוב את כל האבסטרקציות מראש. שימוש בקוד קיים יבטיח שהאבסטרקציות שכתבתי נכונות ובאמת יעזרו לפיתוח.

3. אני יכול להעלות את הקוד למערכת כמו Heroku כדי להגיע לאוויר כמה שיותר מהר, ולדחות את כתיבת קוד ה Deployment המסובך לאחרי שהמוצר באוויר.

נ.ב. יש הרבה דמיון בין "דחיית תשלומים" ל"חוב טכני", ולכן חשוב להבהיר את ההבדל בין שני הדברים - חוב טכני צובר ריבית והעלות שלו תהיה גבוהה יותר ככל שדוחים אותו יותר. דחיית תשלומים הרבה פעמים מורידה את עלות הפיתוח הכוללת. אז כשאנחנו מדברים על לכתוב בדיקות לסוף אנחנו חוסכים עבודה, כי הממשקים יציבים ויותר קל לכתוב את הבדיקות, ולכן זה מנגנון של תזרים. אבל כשאנחנו נשארים עם גירסאות ישנות של תלויות וממשיכים לבנות עוד קוד על גבי ממשקים ישנים זה כבר חוב טכני, כי ככל שעובר זמן ואני לא משדרג יהיה לי רק יותר קשה לשדרג כשיגיע היום.

היו זהירים עם חוב טכני אבל אל תהססו לדחות תשלומים.

היתרון והחיסרון של Reusable Code הוא שאנחנו כבר לא זוכרים איך לכתוב דברים בסיסיים. והמילה "כבר" פה ממש לא באה לרמוז שזה קטע חדש.

• כמה זמן לוקח לכתוב דיאלוג מודאלי בדפדפן? שניה וחצי, רק שורה ב jQuery UI

• כמה זמן לוקח לכתוב דיאלוג מודאלי בדפדפן? שניה וחצי, רק שורה ב Bootstrap

• כמה זמן לוקח לכתוב דיאלוג מודאלי בדפדפן? שניה וחצי, יש לי ספריית npm שעושה את זה בריאקט

אבל חיסכון בעבודה לא שווה הרבה כשהוא בא על חשבון הידע. ועם הקצב שטכנולוגיות מתחלפות זה הרבה פעמים אפילו לא חיסכון בעבודה: לפעמים אני מוצא את עצמי מבזבז זמן על אותה פעולה בסיסית שאני כבר יודע איך לעשות ב 20 שפות אחרות, רק בגלל שהיום כותבים בפריימוורק או שפה חדשים.

הפיתרון הוא לשים לב שמתחת לכל הכלים האלה יש שפה אחת, בסיסית יותר, שנקראת CSS. ואם אני יודע לכתוב דיאלוג מודאלי ב CSS אז פתאום אני יכול לבחור - האם ללמוד את הכלי החדש והקסום של היום רק בשביל לקבל עוד עטיפה ל CSS, או להתקדם עם CSS שאני כבר מכיר. לפעמים דווקא מתוך זה שאני יודע כמה מסובך מימוש מסוים אני שמח לקחת פיתרון מדף; אבל הרבה פעמים ברגע שאנחנו מבינים איך לבנות את זה, פיתרונות המדף נראים הרבה פחות אטרקטיביים.

"אני בסך הכל העתקתי את הקוד ממקום אחר במערכת"

"הבאג הזה היה שם גם קודם"

"זה באג בפריימוורק לא קשור אלינו"

"אף אחד לא ישים לב וצריך להתקדם עם הגירסה"

"מישהו אי פעם התלונן על זה?"

"זה בכלל פיצ'ר"

וכן אני יודע שזו הגישה הסטנדרטית. הרבה מתכנתים שאני מכיר, כולל מתכנתים שצריכים היו לדעת יותר טוב, מעדיפים להתמקד בקוד שהם כתבו הרגע או בפיצ'ר שהם עובדים עליו עכשיו במקום להסתכל על המוצר בראייה כוללת. אבל זאת לא האופציה היחידה.

דרך טובה יותר היא להשתמש במוצר בעצמכם. לדבר עם לקוחות אמיתיים. לשים לב איזה פיצ'רים חשובים להם ואיזה באגים מפריעים להם במיוחד ולהתאים את המוצר לאנשים. זה לא משנה אם הבאג הזה הוא חדש בגירסה או שהיה שם כבר 5 שנים, מה שחשוב שהוא היום מפריע לאנשים ושהריפקטורינג שאתה עובד עליו עכשיו יכול לפתור אותו.

ונכון, יש סכנה שנתחיל להתפזר. שנתחיל לחפש באגים שאין להם פיתרון, או להוסיף אינסוף בדיקות יחידה ואבסטרקציות שאף אחד לא צריך. אבל אם נצליח גם להקשיב ללקוחות וגם לקחת אחריות על הקוד כדי לתקן גם את הדברים שלא שברנו, נוכל לייצר מוצר טוב יותר ללקוחות שלנו וסביבת עבודה מקצועית ויעילה יותר לחברים שעובדים איתנו.

פרויקט צד לא צריך להיות חדשני. כל הרעיונות הטובים ממילא כבר תפוסים ואם תשבו עכשיו לחפש רעיון לא יישאר זמן לתכנת, או שבאמצע הדרך תגלו שמישהו כבר כתב את זה ותאבדו מוטיבציה.

פרויקט צד גם לא צריך להיות שימושי. אין שום דבר רע בלכתוב פותר סודוקו, אפילו שאין שום כיף בתוכנה שפותרת סודוקו בשבילך.

ופרויקט צד לא צריך להיות פופולרי. כלומר, הוא יכול להיות אם אתם רוצים להתאמן על לכתוב תוכנות פופולריות, אבל הרבה פעמים זאת לא מטרה מעניינת במיוחד.

הכיף בפרויקט צד הוא קודם כל להגיד לעצמך "עשיתי את זה". למדתי לבד טכנולוגיה לרמה כזאת שהצלחתי לבנות משהו שרק כמה חודשים קודם לא היה לי מושג איך הוא עובד. ואני אשמח לעשות את זה שוב.